לא זו בלבד שיישובי חבל ימית נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו וכבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק. מן הראוי שהחברה הישראלית

כשהייתי בת שנה, נהרג אחי הבכור, מאיר, בתאונה צבאית. אובדן של ילד במשפחה הוא קושי עצום, כאב בלתי אפשרי. קשה מאוד לעבור מיום הזיכרון ליום

מבצע "חומת מגן", בפסח 2002, שבר את תשתיות הטרור ביו"ש וגם אחרי 20 שנה, תוצאותיו ניכרות. המבצע–התאום, שאמור היה להיות בעזה, בוטל את ליל הסדר

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. היום, זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא

בשבת הורים בישיבה התיכונית חיספין (איפה שהמתבגר מתבגר), הייתה אווירה נפלאה. מקום חם ומחבק וזכינו לשמוע את הסיפור המופלא של אלעד ברזילי. קיבלתי כוחות, רגע לפני

גל הטרור הנוכחי הוא חלק ממאבק בן 140 שנה על הארץ הזאת והוא לא יסתיים בעתיד הנראה לעין. 11 החללים, לצערנו,  אינם האחרונים. זאת האמת

את העלייה הצפויה, מאוקראינה ומרוסיה, עלינו לנתב להתיישבות. העלייה הזאת עשויה להפוך למעשית את תכנית הכפלת האוכלוסייה בגולן מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם

הגולן לא היה חלק ממפת ארץ ישראל הז'בוטינסקאית. מדוע למרות זאת החיל בגין את ריבונות ישראל על הגולן? בדצמבר 1991, נערכה בקיבוץ אורטל ישיבה משותפת