יום אחד הייתי צריכה להגיע לאיזה משרד בת“א, ברחוב נטוש. אף אחד לא מכיר. מה שקרה בהמשך העביר אותי שיעור מזורז וכואב על האווירה, הלחץ, חוסר הסבלנות והעצבים של נהגי האוטובוסים
לא פעם, יוצא לי לנסוע למרכז בענייני עבודה. בשנים האחרונות, אני ממעטת לנסוע עם הרכב. אני מעדיפה לנהוג עד כרמיאל, לחנות בחניית הרכבת, לקנות כרטיס הלוך ושוב לתל אביב ב-42 ש“ח, שלפעמים זה רק מחיר החנייה בתל אביב. זה מאפשר לי גם נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית וגם אפשרות לעצור בחיפה על חוף הים, כשיש לי זמן ומצאתי שעבורי זה פתרון נהדר. נכון זה לוקח כמעט פי שניים זמן מנסיעה ברכב, בשעות שאין פקקים, אבל השעות שאני צריכה לנסוע הם בדרך כלל שעות פקוקות.
נכון שזה מבאס אותי להתרוצץ בין תחנות האוטובוס, לפעמים עם תיק כבד ונעליים לא נוחות, אבל למדתי לנסוע עם נעליים נוחות, גם אם הן לא תמיד הכי יפות ולפעמים, אני צריכה להחליט מה ללבוש לפי הנעליים היותר נוחות ונשים יבינו שעם בלנסטון, או נעל הליכה, אני לובשת יותר ג‘ינסים ופחות מתגנדרת…
אני גם תמיד צריכה לקחת מעיל עבה, כי קר בחוץ, שלא לדבר על הרכבת, שגם בימים חורפיים, יש שם נטייה להקפיא את האנשים למוות. אני מבינה אותם. הם חייבים לדלל את האוכלוסייה, הרכבות מפוצצות באנשים. הרבה מאוד אנשים שעולים בתחנות הביניים נאלצים לעמוד. אני כבר יודעת שאם אני נוסעת לתל אביב בבוקר, אסור לי לעשות עצירה בחיפה ליד הים, כי אז איאלץ לעמוד כל הדרך וזה לא נחמד, במיוחד כשאני בונה על הזמן הזה ברכבת לעשות משהו.
מאז הבוקר ההוא, שיצאתי מוקדם ועצרתי בשביל לנשום קצת ים ועליתי חזרה בתחנת חוף הכרמל, ועמדתי כל הדרך בצפיפות מטורפת עד תל אביב, אני יודעת לא לחזור על זה… אין חכמה כבעלת ניסיון, אמר מישהו. בקיצור, על הנסיעה ברכבת יש לי בעד ונגד, אבל גם הנגד זה לא סוף העולם, אם בוחרים להסתכל על היתרונות ויש לא מעט.
לעומת זה, הנסיעה באוטובוס במרכז היא בדרך כלל קטסטרופה. האוטובוסים עוצרים בכל תחנה, לפעמים הם מלאים ומדלגים דווקא על התחנה שאני עומדת בה. נסיעה, שהווייז אומר שתארך 20 דקות, לוקחת שעה ולזה תוסיפו נהגים עצבניים וצפיפות מטורפת, בדרך כלל.
הוא לא מודיעין
יום אחד הייתי צריכה להגיע לאיזה משרד ברחוב נטוש, שאף אחד לא מכיר. חיפשתי בגוגל–מפות, שהכי נוח לי להשתמש בו. קיבלתי הסבר שכלל שני אוטובוסים שמתחלפים. החלטתי בכל זאת לשאול איזה נהג אוטובוס, לא התחשק לי לעשות טעויות, אז שאלתי, מבחוץ, נהג שעצר בתחנה, אם מגיע לאותו רחוב שהייתי צריכה. הנהג צעק לי, או עליי, מבפנים, שהוא לא יודע ושהוא לא מודיעין, סגר את הדלת, השאיר אותי בחוץ פעורת פה ונעלם.
אישה אחת שהייתה בתחנה אמרה לי שהיא חושבת שהקו הזה לא מגיע לרחוב שאני צריכה. הייתי קצת בהלם מחוסר הסבלנות שלו. אחרי כמה דקות, הגיע האוטובוס שלי וניסיתי לברר אתו איך אני ממשיכה לאותו רחוב, שאף אחד לא מכיר
אישה אחת שהייתה בתחנה אמרה לי שהיא חושבת שהקו הזה לא מגיע לרחוב שאני צריכה. הייתי קצת בהלם מחוסר הסבלנות שלו. אחרי כמה דקות, הגיע האוטובוס שלי וניסיתי לברר אתו איך אני ממשיכה לאותו רחוב, שאף אחד לא מכיר, חוץ מהאישה שנשארה בתחנה.
שוב, אותו סגנון של נהג, שבפנים חמורות אמר לי שאינו יודע ובנזיפה קלה ביקש ממני להיכנס פנימה, כי אני מפריעה במעבר. האמת, קצת נעלבתי מהנהגים שלא מנסים לעזור לבחורה אבודה מהגולן. החלטתי לשאול את יושבי האוטובוס מי מכיר ויכול לעזור. כמה מהם היו ממש נחמדים וניסו לעזור. דיברו ביניהם, התייעצו ופתרו לי את התעלומה – איפה לרדת ובאיזה אוטובוס להמשיך.
אפשר גם אחרת
ירדתי בתחנה שאמרו. מיד ראיתי את האוטובוס שהייתי צריכה לעלות עליו ושוב לא התייאשתי ושאלתי את הנהג אם יוכל לעצור לי ברחוב הלא–מוכר. הנהג חייך ואמר לי בנחמדות, שבכל תחנה שהאוטובוס עוצר יש בת קול שאומרת מהי התחנה הבאה ובעוד שש תחנות, היא תגיד שהגענו לרחוב אחר, אבל שארד שם, אחצה את הכביש ומיד בפינה, נמצא הרחוב שאני צריכה.
“אבל“, הוא המשיך, “בואי, תשבי פה ואני גם אזכיר לך“.
הופתעתי כל כך מרוח הנחמדות שכמעט בכיתי מהתרגשות. הודיתי לו ועל הדרך סיפרתי לו על חוויותיי עם הנהגים הקודמים. הנהג הנחמד ניסה להסביר לי שהנהגים עובדים מאוד קשה, בכבישים שהם שדה קרב, הרבה פעמים בלי הפסקות אוכל, עם אנשים שכועסים עליהם ומקללים אותם לא פעם, אז הם נעשים אטומים וחלק מהם גם לא אוהבים את העבודה ועושים אותה רק בגלל הפרנסה.
“אני“, הוא המשיך, “כבר 30 שנה נהג אוטובוס. באמת לא פשוט, אבל אני אוהב את העבודה, אוהב לדבר עם אנשים, לחייך אליהם, לעזור להם להגיע למחוז חפצם. גם לי הרבה פעמים אין הפסקה ואני אוכל את הכריך שלי, תוך כדי נסיעה, אבל זאת העבודה שלי ואני משתדל לעשות אותה הכי טוב שאפשר ולקום בבוקר בשמחה“.
שמחתי על החוויה המתקנת עם הנהג הנחמד. בדרך חזרה, כבר היה לי הרבה יותר קל עם האוטובוסים. הגעתי לתחנת הרכבת מותשת ועייפה, שמחתי שאני לא צריכה לנהוג עד הגולן בשעת ערב פקוקה, ישבתי במושב לבדי ונרדמתי, עד שמישהי העירה אותי שהגענו לכרמיאל, לתחנה הסופית. התעוררתי במרץ ועם חיוך. אני תמיד אוהבת שהסוף של היום טוב. הסוף טוב – הכול טוב.
