מיהו הבן הרשע בהגדת תשפ”ד? אותם משתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו. מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז”ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה”ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו? איך הם מרשים לעצמם להשתמט ממלחמת הקיום? בשם איזו תורה?
עוד מעט קט, נסב כולנו אל שולחן הסדר, לחוג את חג הפסח ונספר את המדרש על ארבעת הבנים, שכנגדם דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? “מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?” לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: “בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”, לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
מיהו הבן הרשע תשפ”ד? מי הוציא השנה, גם השנה ובפרט השנה, את עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר. אותם משתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו – החילונים, המסורתיים והדתיים-לאומיים, בשם “לימוד התורה”, כביכול.
במלחמה הקשה שנכפתה עלינו, אחרי הטבח הנורא שחווינו, יצאו מיטב בנותינו ובנינו לחרף את נפשם על הגנת המולדת. למעלה מ-300,000 מילואימניקים עזבו בית ומשפחה, מקום עבודה, עסק ולימודים, רבים מהם מבלי שנקראו. במשך חודשים ארוכים, לחמו כדי להגן על חיינו. מאות לוחמים נפלו בקרב. אלפים נפצעו. שבט שלם בישראל השתמט מן המערכה הזאת ואנחנו מממנים אותם ואת השתמטותם. אין להם בושה להמשיך להיאבק על תקציבי השתמטות. לא היה להם קושי לעזוב את ספסל בית המדרש כדי לפעול במערכת הבחירות המוניציפליות ולקדם את המועמדים שלהם. רבים מהם מרשים לעצמם לבטל תורה, כדי להפגין ולהתפרע נגד הגיוס. אבל להשתתף בהגנת המולדת? זה לא בשבילם. “מה העבודה הזאת לכם?”. שאחרים יעשו זאת.
רשעים. כופרים בעיקר.
ועליהם אומרת ההגדה, שאילו היו שם, ביציאת מצרים, הם לא היו נגאלים.
מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז”ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה”ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו?
איך הם מרשים לעצמם להשתמט ממלחמת הקיום? בשם איזו תורה?
בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין
בתורת ישראל, בספר דברים, פרק כ’, מנחה אותנו התורה למי יש לתת פטור ממלחמה. תפקיד השוטרים היה לשחרר את בעלי הפטור ואלה הם: “וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ”.
מכלל בעלי הפטור, ניתן להסיק מי כן חייב להילחם – כל השאר. בין בעלי הפטור, נפקד מקומם של לומדי התורה. כלומר, לומדי התורה חייבים להילחם וזה ברור, שהרי את חובתם הם היו אמורים להסיק מלימוד התורה.
במשנה, מסכת סוטה, מתייחסים חז”ל לפטור הזה, ומבהירים: “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ”. כן, כן. גם הנשים. אפילו כלה מחופתה. כן, גם נשים מחויבות בהגנת העם והארץ.
מהי מלחמת מצווה? ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. במלחמת מצווה, הכול יוצאים להילחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. הרמב”ם הגדיר מלחמת מצווה כ”עזרת ישראל מיד צר”. הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש”אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה”.
אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. ומלחמת “חרבות ברזל” – על אחת כמה וכמה. אם זו אינה מלחמת מצווה – איזוהי מלחמת מצווה? מי שמשתמט ממנה עובר עבירה חמורה ביותר וכופר בעיקר. אם מגזר שלם בישראל משתמט ממנה, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט ממנה, החומרה גדולה אלף מונים.
איפה הם למדו את תורת ההשתמטות? באיזו תורה? לבטח לא בתורת ישראל.
בתורת ישראל, מסופר על השבטים ראובן וגד, שהתפרנסו ממקנה והתלהבו משטחי המרעה הדשנים והפוריים שפגשו בעבר הירדן המזרחי. ערב חציית הירדן והמעבר לארץ כנען, פנו השבטים למשה בבקשה, לאפשר להם להתנחל באזורים אלה.
מנהיגי השבטים לבטח לא ציפו למקלחת הקרה, שבה שטף אותם משה. ישר ולעניין, בלי סמול טוק ומילות נימוסין, הוא פתח בהתקפה קשה: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!”. הוא האשים אותם שהם פוגעים במורל העם ערב המלחמה, שהם משתמטים מן המלחמה, השווה אותם לעשרת המרגלים שפגעו במורל הלאומי וגרמו לעונש הכבד של 40 שנות נדודים ומות כל דור המדבר טרם הכניסה לארץ.
על מה ולמה הוא התנפל עליהם? וכי הם אמרו שלא ילחמו? וכי הם רמזו שאולי לא ילחמו? אם היה לו ספק, לא יכול היה לשאול אותם לכוונותיהם?
אדרבא, מנהיגי השבטים התחייבו להיות החלוצים לפני המחנה, ראשוני הלוחמים, ולא לחזור לנחלתם בעבר הירדן המזרחי עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה. כך הבטיחו וכך קיימו.
למה חשד משה בכשרים? למה הוא הטיל דופי במלח הארץ? האם עד כדי כך הוא לא הכיר את עמו? לא יכול להיות.
יש לי תשובה אחרת לשאלה. משה היה בן 120, סמוך למותו. והוא היה עדיין במיטבו – לא נס לחו ולא כהתה עינו; לא כהו עיניו הנבואיות, יכולתו לראות למרחוק.
לא אל השבטים גד וראובן דיבר משה, אלא לפרוטוקול. הוא אמר את הדברים על מנת שיופיעו בספר התורה, תורת ישראל, כדי שמדי שנה, עם ישראל יקרא אותם. משה ידע, שיבוא יום, ויהיה צורך במילים הללו והוא דאג לחמש אותנו בהם.
המשתמט – “אורו ארור”
3,000 שנה חלפו, קמה מדינת ישראל השלישית ושבט בישראל בוחר להשתמט ממלחמת המצווה, מכיבוש הארץ, מההגנה על ביטחון המדינה וחיי אזרחיה, מהערך היהודי הבסיסי של “כל ישראל ערבין זה בזה”. חמור יותר – בני אותו שבט עושים זאת כנבלים ברשות התורה, כביכול בשם התורה ולמען לימודה.
אל השבט הזה דיבר משה, לא לחלוצי ראובן וגד. משה דיבר אל החרדים בימינו: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!”
מי שלומד תורה ואחרי מקרא דבריו של משה משתמט מצה”ל – אין ערך ללימוד התורה שלו. לא את התורה הוא למד, אלא תִּפְלוּת. מי שמשתמש בפסוק הזה כדי לדרבן את הציבור להשתתף במלחמת הבחירות המוניציפליות, תוך כדי השתמטותו ממלחמת המצווה, לא את התורה הוא למד, אלא לִסְטוּת.
מי שלמד את תורת ישראל ואת ספרי הנביאים, מכיר היטב את שירת דבורה, המוצמדת כהפטרה בשבת שירה, שבה אנו קוראים גם את שירת הים. לאחר ניצחון צבא ישראל, בהנהגתה של דבורה הנביאה, על צבא סיסרא, שרה דבורה את שירת דבורה, שיר ההלל לעם המנצח.
שירת דבורה היא שיר הלל להתנדבות ולהתגייסות ושיר המוקיע את המשתמטים. זהו שיר התובע מכולם להיכנס תחת האלונקה.
שירת דבורה היא שיר הניצחון של ישראל על ממלכת חצור. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים, ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.
“אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה’, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה’, לְעֶזְרַת ה’ בַּגִּבּוֹרִים”.
מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.
על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז”ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים אותו, מנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. על כך כותב “ערוך השולחן”: “שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא”.
זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.
מי שלומד את שירת דבורה ומשתמט מצה”ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו?
חילול השם
במאמרי “קיצור תולדות ההשתמטות” בגיליון הקודם, כתבתי שמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם תופעת ההשתמטות, אך יותר משהדבר נכון במבחן דמוקרטיה, הוא נכון שבעתיים במבחן היהדות.
יותר משאני סולד מהשתמטותו של שבט בישראל משירות בצה”ל, אני סולד מחילול השם שבהצדקת שרץ ההשתמטות בלימוד תורה. לימוד התורה אמור להורות לנו את הדרך לחיים הנכונים.
“גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה”, פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא, על השאלה: מה גדול, תלמוד, או מעשה? למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, שטומנים את ראשם בקודש, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית. שהרי דרך ארץ קדמה לתורה.
מי שלימוד התורה מביא אותם לידי השתמטות – אין שום ערך ללימוד התורה שלהם. אילו שנו את תלמודם היטב, לא היו מעלים על דעתם להשתמט מצה”ל. השתמטותם היא חילול השם.
מהו חילול השם? “מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!”. אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה “כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו” כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה”ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.
היהדות האמתית היא זו של גדול התורה שבע”פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. זהו המופת של “ספרא וסייפא”. אבל למה ללכת רחוק? הרי גם בימינו היו דמויות מופת שניתן לחנך עליהם דורות, כמו אלחנן קלמנזון, אחיו ואחיינו, שבעיצומה של השבת ושל שמחת תורה, בלי שקיבלו צו 8, בצו מצפונם, עזבו את התפילה ואת קריאת התורה, לקחו נשק, קפצו למכונית ומיהרו לקיבוץ בארי, וחילצו תחת אש כמאה מחברי הקיבוץ וילדיו, וחננאל עצמו מסר את נפשו. על אלחנן קלמנזון ניכר ששנה את תורתו שנֹה היטב.
התורה שלמד אלחנן קלמנזון אינה יכולה להיות אותה התורה שלמדו המשתמטים, הכופרים בעיקר. הוא מגלם בחייו ובמותו את תורת ישראל.
ועוד לא אמרתי דבר על ההשתמטות מן העבודה והמלאכה, שגם זו כפירה בעיקר.
ועוד לא אמרתי דבר על האמירה של הרב הראשי שאיים בירידה המונית מהארץ, אם בני הישיבות יגויסו, שזו אֵם הכפירות בעיקר.
לאלה ראוי להקדיש מאמרים נפרדים.
