כל הפוסטים של אורי הייטנר

בדצמבר 81′, כשחוקק בישראל חוק הגולן, התקבל הדבר בזעם בעולם. אף לא מדינה אחת הכירה בריבונות הישראלית על הגולן. בעיקר

הציונות הקטסטרופלית מבטאת הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר

כך קראו ילדיו הקטנים לפרופ’ משה ראובני. “מכון שמיר למחקר” נפרד ממנהלו ב-20 השנים האחרונות, באירוע צנוע ומכובד ב-1990, הצטרף

סיר לורנס אוליפנט, היחיד שיש רחוב על שמו בקצרין, היה אוהב גולן ידוע והראשון שייחס, בכתובים, את חורבות אום אל

40 שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. איש ממפלגת העבודה לא נכח בטקס האזכרה הממלכתי, לראש הממשלה שהרגישה אחראית למחדל

הכול מתחיל בפרט, לכאורה “האזרח הקטן”, אך תפקידו גדול. לקיחת האחריות שלו על עצמו, סביבתו, קהילתו ועמו היא הבסיס להתנהלות

הדילמה הלבנונית קשה מאוד: לתקוף עכשיו, במחיר דמים, שעה שעדיין מתקיימת הרתעה מול חיזבאללה? או לדחות ובינתיים האויב מצטייד ומשתכלל?

אין בחוק “נאמנות בתרבות” כל הגבלה או צנזורה על כל מעשה אמנות שהוא. החוק מציע להפחית מימון, או לא לממן

בנאומו, כשלושה חודשים וחצי טרם הכרזת המדינה, מדגים בן-גוריון מנהיגות אמתית מהי, כולל לקיחת אחריות, מה שכה חסר במנהיגות של

יש קיטוב בחברה הגולנית. הקיטוב הזה קיים כבר שנים רבות והבחירות לראשות המועצה רק הציפו אותו. מחובתנו למחוק אותו ולחזור

טוקבקיסט המונע משנאה עיוורת לעולם לא יניח לעובדות להפריע לו. הוא כל כך מלא בעצמו, עד שאין שם מקום לשום

ב-1953, הקים אריק שרון את יחידת הקומנדו 101, שפעלה כחמישה חודשים בלבד ושינתה את כל פניו של צה”ל ואת מאזן

בזמן המאבק על הגולן, היו שוחרי טוב שהציעו לחכור מסוריה את השטח ל-50 שנה, ל-100 שנה. התנגדנו לזה בכל תוקף.

הנושא של כנס ההתיישבות השנתי, לזכרו של מוישיק גרליק, מעמודי התווך של ההתיישבות בגולן, היה “פריצות דרך בחינוך”. המעבר מפירמידה

שנתיים ישבו אנשי החטיבה להתיישבות, כולל חבל הגולן, מחוסרי תקציב. ללא תקציב, נבצר מהחטיבה למלא את ייעודה – פיתוח ההתיישבות.