טוהר הנשק ומוסר לחימה. משני צדי המחלוקת, יש יותר מדי אנשים שרואים במילים "טוהר הנשק" – אוקסימורון
במאמרי "שבחי הגם וגם", שאותו פרסמתי כאן לפני שבועות אחדים, ובו יצאתי נגד התפיסה הדיכוטומית של "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה", והגדרתי אותה – פרימיטיבית, המתעלמת ממורכבות, כלומר מן החיים האמיתיים, הצגתי שורה של שילובים שאנשי ה"או-או" אינם מסוגלים להכיל, כמו מדינה יהודית ודמוקרטית, לאומיות ואוניברסליות, מסורת וקידמה, שוק חופשי ומדינת רווחה ועוד.
לרשימה הזאת ראוי לצרף את המונחים טוהר הנשק ומוסר לחימה. הדיכוטומים אינם מסוגלים לחיות עם המונחים הללו, שבהם הם רואים אוקסימורון.
כפי שרעיון המדינה היהודית דמוקרטית פסול הן בידי פשיסטים, לאומנים, גזענים וכהניסטים והן בידי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, כך גם מוסר הלחימה. מצד אחד, ניצבים פשיסטים ובןגביריסטים שבעיניהם "במלחמה כמו במלחמה" – הכול מותר, אין עכבות, אין חוקים, הנשק צריך להיות נקי – לא טהור, אין מוסר. מצד שני, פציפיסטים למיניהם, תבוסתנים ואיסטניסטים, השוללים את עצם המלחמה, רואים בה מעשה לא מוסרי (בפרט כאשר יהודים נלחמים), שוללים את הנשק, שאינו יכול להיות טהור, כי הוא הורג (ובפרט כאשר יהודים אוחזים בו). אלה ואלה מתעבים את תרבות ה"יורים ובוכים", שמבטאת בעיניהם צביעות.
לא הכול מותר
האם מלחמתם של מורדי גטו ורשה אינה מוסרית? האם נשקם אינו טהור? האם המלחמה של בעלות הברית בנאצים אינה מוסרית? האם מלחמת השחרור שלנו נגד צבאות ערב שפלשו לישראל בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם, אינה צודקת ("אין מלחמות צודקות", מכירים?)? האם הנשק של כיתות הכוננות שירו בנוח'בות ברחובות שדרות ובשבילי בארי וניר עוז, בשבעה באוקטובר, אינו טהור? והאם כאשר העברנו את המלחמה לשטח האויב, במלחמת חורמה נגד חמאס, היא חדלה להיות מוסרית?
אני מאמין בערכי טוהר הנשק ומוסר לחימה. מהו מוסר לחימה? כשזו מלחמה צודקת למען רעיון צודק והיא נעשית בדרכים מוסריות. גם המלחמה הצודקת ביותר צריכה להיעשות בדרכים צודקות. אין צודקת מהמלחמה בחמאס בעזה, אך לא הכול מותר בה. אני גאה בכך שצה"ל נהג כפי שאף צבא לא נהג מעולם, ועל אף אובדן אפקט ההפתעה, הודיע מראש על כל תקיפה, כדי לאפשר לנשים וילדים ובלתי מעורבים לעזוב את היעד בעוד מועד.
הדיכוטומים סולדים מכך. אלה טוענים שאנו נלחמים בידיים קשורות ומאשימים את הפצ"רית שהפריעה לצה"ל לנצח, בכך שהקפידה כל כך שהמלחמה תהיה במסגרת חוקי המלחמה ו"הפקירה את הלוחמים", ואלה גינו את עצם המלחמה, והאשימו את ישראל (!) ב"פשעי מלחמה" בשל האזרחים והילדים שנהרגו, כי המחבלים הפכו אותם למגינים אנושיים. בעיניהם, אותם מחבלים היו צריכים לקבל חסינות. אלה ואלה מתעלמים ממורכבות המלחמה.
משת"פים של הרוע
בעיניי, המלחמה הצודקת ביותר אינה המלחמה בנוח'בות בנגב המערבי בשבעה באוקטובר, אלא המלחמה שלא הייתה – מתקפת הנגד המקדימה שהייתה מסירה את האיום בעוד מועד וחוסכת חיי מאות אזרחים וחיילים. אותה מלחמה שהייתה מגונה כ"מלחמת ברירה" בלתי מוסרית.
הפציפיזם הוא תפיסה בלתי מוסרית. מוסר הוא ההבחנה בין טוב לרע, הבחירה בטוב והמלחמה ברע. הפציפיסט עיוור להבדל בין טוב לרע ובעיניו, המלחמה היא הרע, גם כאשר היא נגד נאצים ומחבלים. בכך הם למעשה משת"פים של הרוע.
אני רואה בעצמי תלמידו של אלתרמן. אין מי שביטא כאלתרמן את צדקת הדרך הציונית ובוודאי את צדקתה של מלחמת השחרור. אך כאשר נודע לו על פשע מלחמה שביצעו חיילים הוא כתב את "על זאת", שבו הוקיע את פשע המלחמה. בן גוריון הזדהה מאוד עם השיר והורה להדפיס אותו ולחלקו לכל חיילי צה"ל.
זו דרכנו!
