הספר "חיים על הקצה" חוזר למהותה של ההתיישבות הציונית באזורי הסְפר – עיצוב גבולותיה של המדינה, מאבק על גבול המדינה, השתתפות בהגנה על גבולות המדינה

הספר "חיים על הקצה" הוא עלינו.

לא, הספר לא נכתב על הגולן. כל פרק בו מיוחד ליישוב מסוים ולאזור של אותו היישוב ואף פרק אינו מוקדש לגולן, אם כי הגולן מוזכר בו פעמים רבות.

אך הספר, שכותרת המשנה שלו היא "הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", עוסק בסוגיות שרובן הגדול נוגעות ישירות להתיישבות בגולן, לכן, אני ממליץ לכל תושבי הגולן לקרוא אותו.

אני ממליץ על כך בעיקר כי הספר חוזר למהותה של ההתיישבות הציונית באזורי הסְפר – עיצוב גבולותיה של המדינה, מאבק על גבול המדינה, השתתפות בהגנה על גבולות המדינה. לא תמיד אנו זוכרים מהי תכלית ישיבתנו בגולן, לא כל מי שחי בגולן הגיע לכאן מסיבות אידאולוגיות ולא כולנו חיים בתודעת משמעות המעשה שלנו.

אין הרבה ספרות עדכנית העוסקת בכך ובכלל, אין היום הרבה ספרות של הגות ציונית. הספר הזה עשוי להוות מזון רוחני חיוני לנו ודווקא כיוון שאין זה ספר של הגות אידאולוגית לשמו, אלא הוא מעביר את הרעיונות באמצעות סיפורה של ההתיישבות, בעבר ובהווה, עם שיח מתמיד בין העבר להווה.

התאהבתי בספר כבר בזכות שמו היצירתי, הדו-משמעי – "חיים על הקצה". על עמוד השער מעוצבת מפת ישראל באמצעות חוטים הנקשרים למסמרים הנעוצים על הרקע. המסמרים הללו הם חבלי ההתיישבות המעצבים את הגבול. אם הם נופלים, אין גבול ואם אין גבול אין תוכן.

סיפור ההתיישבות לא תם

את הספר כתבה תירא-אל כהן, המשלבת חזון והגות עם מעש ומשימה. היא מייסדת ומקימת "קדמה" – התיישבות צעירים, שהקימה ומתפעלת עשרות קבוצות של צעירים, החיים ופועלים ביישובים בגבולות המדינה. היא גם דוקטורנטית להיסטוריה במכון לחקר לימודי ישראל והציונות של אוניברסיטת בן גוריון, בשדה בוקר. "קדמה" הוא אחד הארגונים, לא היחיד, של צעירים הכמהים להגשמה ציונית והתיישבותית, תופעה חשובה מאין כמותה ואני מקווה שההתחלות, כמו הקמת מושב חדש של "השומר החדש" בבקעת הירדן בשבוע הבא, והקמת קיבוץ חדש של חילונים ודתיים באזור ערד, הן סנוניות ראשונות המבשרות אביב התיישבותי.

סיפור ההתיישבות לא תם, הצרכים הציוניים להתיישבות, הן לעיצוב הגבול והן להבטחת האחיזה היהודית באזורים במדינה שתחת איום דמוגרפי, הם גדולים. חשוב לחנך דור חלוצי מגשים שייטול על עצמו את המשימה. מספרה של תירא-אל אני למד, שמדובר במנהיגה בעלת הבנה עמוקה של מהות המעשה ההתיישבותי.

בספר, שישה פרקים המביאים את סיפורם של אזורי ההתיישבות, באמצעות התמקדות ביישוב בודד בכל אזור. פרק 1 מוקדש לקיבוץ משגב עם ולקו הגבול עם לבנון ופרט באזור רכס רמים, וכותרתו – "החיים בקצה העולם". מי כמונו מכירים את אתגרי המרחק, ותירא-אל אף מציינת את הגולן כשותף לאתגר הזה (ע' 24). פרק 2 מוקדש לקיבוץ ניר עוז, תחת הכותרת – "איך משקמים חוסן קהילתי". הפרק עוסק ביישובי הנגב המערבי (אני מתעב את הביטוי "עוטף עזה") ובאתגר הגדול של תקומת היישובים מאסון השבעה באוקטובר ובתועפות החוסן הקהילתי הנדרשות לשם כך.

פרק 3 נקרא "חוק המספרים הקטנים" והוא עוסק בהתיישבות בערבה. ככל שהאזור רחוק יותר מהמרכז, כך קשה לו יותר למשוך את ההמונים. מי כמונו מכירים זאת, אך בערבה הדבר בולט יותר. פרק 4 מוקדש למושב מכורה ולבקעת הירדן. כותרתו היא "האם התיישבות צריכה לצמוח מלמטה, או מלמעלה?". אין ספק שהסוגייה הזאת מרכזית מאוד בגולן. ההיסטוריה של ההתיישבות בגולן היא היסטוריה של יוזמה מלמטה שרתמה את המדינה ומוסדותיה – החל מראשית ההתיישבות, דרך הקמת קצרין, חוק הגולן וכן הלאה. על פי הספר, ההתיישבות בבקעת הירדן שילמה ומשלמת מחיר כבד בשל הסתמכות יתר על ה"מלמעלה" – החטיבה להתיישבות, הממשלה.

ההפך הגמור הוא בפרק 5 – ההתיישבות בחברון. הכותרת, "אישור מהממשלה? השתגעתם?", אינה ציטוט של הרב לוינגר, אלא של יגאל אלון, שעה שהוא עצמו היה שר בכיר בממשלה. אלון היה מהדוחפים המרכזיים גם של ההתיישבות בגולן וגם כאן הגישה שלו הייתה אקטיביסטית, הדוחפת למעשה, שהאישורים יבואו בעקבותיו וכך אכן קרה.

הפרק האחרון אינו נוגע ליישוב מסוים או אזור מסוים, אלא עוסק באופן כללי באזורי עדיפות לאומית, וכותרתו: "שומרי הסף של האינטרס הלאומי". כמובן שגם הנושא הזה נוגע אלינו באופן ישיר.

מסר של "אחריי!"

הספר טוב, קריא, מלמד. הוא משלב את הסיפור ההיסטורי של הקמת היישובים ואזורי ההתיישבות, עם הצגת האתגרים והבעיות שעמם הם מתמודדים היום ומספר את סיפור ההתיישבות של חלוצי "קדמה" הצעירים היום, למשל במשגב עם ובניר עוז. המחברת משלבת ידע היסטורי עם הבנה היסטורית (זה לא אותו הדבר. אני מכיר פרופסורים להיסטוריה שהם בור סוּד שאינו מאבד טיפה, אנציקלופדיה היסטורית מהלכת, אך הם אינם מבינים היסטוריה), פרספקטיבה היסטורית מתוך הבנת האתגרים העכשוויים ולכן, אף שאין זה ספר המנוסח בסימני קריאה, בין השורות הוא מעביר מסר של "אחריי!"

הערך המרכזי שהספר מציג הוא הרעיון של "קו המחרשה" – עיצוב הגבול באמצעות אנשים הבונים את חייהם לידו, ברוח חזונם של אישים כטרומפלדור, בן גוריון, אשכול ואלון, שכהן מרבה לצטט מהם. הנה, ציטוט של בן גוריון: "ליישובי הספר נועד כל הזמן תפקיד ביטחוני רב. בכל יישוב יש לראות מבצר, אולם יכולתו של המבצר נערכת לפני אומץ לבם של תושביו, כפי שאמר אייסכילוס: 'אם יש גיבורי חיל הרי החומה בטוחה'. ככל אשר ירבה מספר המתיישבים עזי הרוח על גבולות, יגדל ביטחון ישראל. העמידה האיתנה של הסְפָר תלויה באיתנו עמידתם של אנשי הספר. מובן מאליו שמאחורי אנשי הספר צריך לעמוד כוחו של צה"ל ורצונו הטוב של העם בישראל", (ע' 15).

כאמור, הספר אינו מייפה את המציאות ואינו מסתיר את הקשיים והאתגרים, בעבר ובהווה. הוא מציין גם את מה שאני רואה כפשע כלפי הציונות – חרפת הפינוי הממושך של יישובי הנגב המערבי, ובעיקר הגליל, במלחמת "חרבות ברזל". זו סוגייה שיש ללמוד ולנתח אותה לעומק, כדי להבטיח שלא תישָנה, חלילה. המשבר העמוק בקריית שמונה הוא היום אחד האתגרים הלאומיים הגדולים ביותר שעומדים בפני הממשלה הבאה, בתקווה שתהיה זו, לשם שינוי, ממשלה ראויה, שיש לה רצון ויכולת להתמודד עם האתגרים הלאומיים.

"הפינוי הממושך חשף את הפגיעות העמוקה ביותר של יישובי הצפון. על פי נתונים שהוצגו בכנסת במאי 2025, 84 אחוז מהצעירים כלל אינם בטוחים שישובו, בשל תחושת חוסר ביטחון פיזי וכלכלי. עבור קיבוץ כמו משגב עם, שנאבק על כל משפחה צעירה עוד לפני המלחמה, הנתון הזה הוא איום קיומי של ממש, גדול מכל איום ביטחוני בעבר", (ע' 27).

ליטוש וניכוש

לצד השבחים, יש לציין שנפלו בספר שגיאות עובדתיות ואם תצאנה מהדורות נוספות, ראוי לנכש אותן. עליית שרון להר הבית ב-2000 לא הייתה כראש הממשלה, אלא כראש האופוזיציה (ע' 48); טבח מעלה העקרבים לא היה הפיגוע הראשון בשטח ישראל מאז מלחמת העצמאות. היו הרבה מאוד פיגועים באותה תקופה, כדוגמת רצח המשפחה ביהוד ב-1953 ועוד (ע' 68); עזר ויצמן לא היה שר הביטחון לקראת בחירות 1977, אלא בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות אלו (ע' 126); המונח הצבאי ליהודה ושומרון לא היה השטחים המשוחררים, אלא השטחים המוחזקים (ע' 128) ו"שלום עכשיו" לא הוקמה ב-1980, אלא ב-1978 (ע' 131).

עוד הערה שאינה בדיוק טעות – הציטוט משירו של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן", (ע' 70), הוא של הגרסה המקורית, אך ז'בוטינסקי שינה את המילים והגרסה המושרת והמוכרת היא החדשה.

כאמור, אני ממליץ מאוד על הספר. זהו ספר טוב, מעניין ובעיקר – ספר חשוב.

תירא-אל כהן, "חיים על הקצה – הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", הוצאת סלע מאיר, תשפ"ו (2026). 188 ע'