המתבגרת, כבר בכיתה י"ב ובסוף השנה, אנחנו ניפָּרד ממערכת החינוך, סופית. האמת? הקלה גדולה. לא עוד אספות הורים משמימות
השבוע, נפתחה שנת הלימודים במוסדות החינוך ואני בצהלולים. הקטנה שלנו, המתבגרת, כבר בכיתה י"ב ובסוף השנה, אנחנו ניפָּרד ממערכת החינוך, סופית. האמת? הקלה גדולה. לא כמו ההקלה שהייתה כשסיימנו את סבב המעונות. זה היה שלב שממש לא אהבתי. מעונות, גנים, בתי ספר, חוגים, אספות הורים, קבוצות ווטסאפ, הודעות מהמורה בשמונה בערב…
פתאום, אני מסתכלת על כל הדבר הזה, איזה כיף שעוברים לשלב הבא. שלא תחשבו שסבלתי. בסך הכול, ילדיי די עשו לי נחת, אבל יש משהו משחרר בידיעה שהשנה אני מגיעה לקו הסיום. שלא אצטרך יותר להתבאס ללכת לאספות הורים, לנזוף בילדה כי הבריזה מאיזה שיעור משעמם, או לשמוע מהמורה שהיא ציירה בשיעור ושזה, משום מה, שיגע אותה. כי ככה זה. אני מאמינה שאין ברירה וצריך להתיישר עם המסגרת.
פה מתחילות המחשבות שלי על מערכת החינוך. מרגיש לי שמשהו צריך להשתנות. בית הספר של היום נשאר, במובנים רבים, אותו בית ספר שאני למדתי בו לפני 35 שנה. הכללים אותם כללים, המסגרת אותה מסגרת, אותה מערכת, אותן בגרויות. העולם בחוץ השתנה בקצב מסחרר. הטכנולוגיה, המקצועות, האופן שבו אנחנו עובדים, מתקשרים וחיים, אבל מערכת החינוך? נעצרה בזמן. אולי הגיע הזמן לרענן.
מצד שני, אני גם לא בעד חינוך ביתי ואין לי שום כוונות להיות שרת החינוך, או ראש ממשלת ישראל ולשנות את העולם. כך שנשאר לי לפחות לשמוח שהפרק הזה, אצלנו בבית, עומד להסתיים.
להאמין בתלמידים
ממש במקרה, יצא שבאחד בספטמבר, הייתי בהרצאה/ מופע של בת אל פאפורה. בת אל, בת 38, נולדה עם ראש גדול וידיים ורגליים קצרות. אנחנו קוראים לזה גמדה. בפרסום נכתב: "סטנדאפ מעורר השראה". בעיניי, זה לא היה ממש סטנדאפ, אבל זה בהחלט היה מופע מרגש ומעורר השראה. בת אל סיפרה שמגיל ממש צעיר, אימא שלה החדירה בה את האמונה שהיא הילדה הכי יפה והכי חכמה בעולם, שהיא מסוגלת לכל דבר ושאין דבר שהיא לא יכולה לעשות. ככה היא גדלה. אני לא אגלה לכם את כל הסיפור, למקרה שתרצו ללכת לשמוע אותה, אבל הרעיון שמנחה את החיים שלה פשוט וחזק: היא לא נתנה לגובה ולשוֹנוּת שלה לנהל לה את החיים.
היא עשתה צבא, למדה משחק והתחתנה עם החתיך של התיכון. הייטקיסט, טוב לב, כזה שהיה יוצא עם כל היפות והחתיכות ולבסוף, נישא לה. יש להם שני ילדים. זה סיפור עם הרבה אופי ומסר עמוק, הכול אפשרי.
לכל אחד מאתנו יש תפקיד באופן שבו הוא מספר לעצמו את הסיפור של החיים שלו. יכולים להיות שני אחים, או שני אנשים, עם אותה נקודת פתיחה בדיוק וכל אחד מהם ייקח את החיים שלו למקום אחר. זו בחירה שלנו איך לחיות את החיים ואיך הם ייראו.
אם התחלתי בחינוך ובבתי הספר, אז גם להם יש חלק גדול בסיפור הזה. כי אולי לפני ציונים, מבחנים ובגרויות, התפקיד של מערכת החינוך הוא גם להאמין בתלמידים. לראות אותם באמת. לתת להם הזדמנות שווה להצליח ולאפשר להם להבין שהמגבלה שלהם, הציון שלהם, או המקום שממנו הגיעו לא חייבים לקבוע לאן יגיעו.
שנת לימודים מוצלחת לכל התלמידים וההורים.
וזכרו הכול, הכול אפשרי.
