כל הפוסטים של יעל מדי

לא נוסע לי טוב ה”עד דלא ידע” הזה של פורים. פעם אחת ניסיתי. עראק, ויסקי, ואן גוך – וכלום. עד

הוא צייר, פסל, מאייר ספרים, מלמד אמנות, מוזיקאי, סופר ומשורר. עיתונים – לא. ספרים – לפני השינה. האורח שלי לשבת

עם התה והחמין והספרים הישנים. בשבת, אני בבית, נקודה. בטח בחורף. בכל זאת, הצליחו לשכנע אותי לצאת בשבת אביבית לטיול

אין לה זמן לכלום, העולם חסר השינה שלה הוא קרוסלה מטורפת. שום פנאי ושום כלום, אבל אם הייתה צריכה לבחור

כן, היום כבר אין את החלוקה המסורתית של האישה הקטנה, שדואגת לבית ולילדים והבעל שמפרנס ועושה סידורים. הומאז’ ליום האישה

הוא משחק שחמט מול שחקנים מכל העולם, שומע לאונרד כהן ומוזיקה טורקית, מכין קיגלים וליקרים ובעזרת האמונה, מתגבר על הכול.

בכל משפחה, יש את המיוחדים שלה. מנהגים, מאכלים שמאפיינים אותם. אצל הוריי, קבוע ביום חמישי יש ארוחת ערב בריק, שלישי

יש לה: בית קפה, שאנשים מפנטזים עליו ועל המתוקים שבו. אין לה: פנאי ותשובות ארוכות. האורחת שלי לשבת היא אפרת

לא צריכים יום מיוחד ליום אהבה, ליום המשפחה, ליום האישה. אפשר סתם לבחור יום, לבד, או עם המשפחה, לצאת לכל

מה שנכון, ומדריך אותה בטיפולה באוכלוסייה. גרה בכפר חרוב (“היישוב הכי יפה בגולן”) וזוכרת חסד נעורים לאיטליה. האורחת שלי לשבת

גם לשמוח צריך ללמוד, לאמן את המוח המודע וגם התת-מודע להיות בשמחה, לחיות בהכרת תודה על הטוב ולשמוח במה שיש להקת

הוא פסיכולוג חינוכי מומחה, מפתח “תכנית מוסטנג” לשימוש מושכל בטלפון הנייד והוא, איך לומר, אין לו נייד. מעדיף קוּבֶּה סלק.

לא, זה חזק: היא ובעלה גדלו בקצרין, אבל נפגשו רק לפני 12 שנה. ארוחת השבת שלה לוקחת את עצמה בקלילות