איך הילד שלנו, שכל כך אהוב עלינו, מתקשה לקבל את המילה "לא"? איך בקשה פשוטה הופכת לוויכוח ולהתפרצות זעם?
יש רגעים בהורות שבהם אנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו: איך הגענו למצב הזה? איך הילד שלנו, שכל כך אהוב עלינו, מתקשה לקבל את המילה "לא"? איך בקשה פשוטה הופכת לוויכוח ולהתפרצות זעם ולעתים, אף להתנהגות תוקפנית ואלימה? השאלה החשובה יותר היא מה אנחנו עושים הרבה קודם, כדי למנוע את ההתפרצות הבאה. בספרו "ילדים – האתגר", מתאר ד"ר רודולף דרייקורס תופעה הורית, שאותה הוא מכנה "גירוש זבובים".
כאשר התנהגותם המפריעה של הילדים מציקה לנו, אנחנו נוטים לסלק אותה ממש כפי שמגרשים זבוב טורדני. "די כבר!", "תפסיק!", "לך לחדר!", "צא מכאן!". אנחנו מגיבים ברגע שהילד מפריע לנו, מרעיש, מתווכח, מתנגד, או מתפרץ. המטרה שלנו באותו רגע היא להפסיק את ההתנהגות המטרידה ולהחזיר את השקט. אלא שבכך אנחנו מטפלים בהפרעה ולא בהכרח מחנכים.
בלי שהתכוונו לכך, אנחנו מרגילים את הילד להתייחס לגבולות רק כשהם מלווים בכעס ובעימות. אמי עליה השלום נהגה לומר משפט שאני נושאת אתי עד היום: "לא החוכמה לנקות אחרי שמלכלכים, החוכמה היא לשמור על הניקיון". איזו אמת פשוטה ועמוקה יש במשפט הזה! גם בחינוך, החוכמה היא לא לתקן את מה שהשתבש, אלא ליצור מראש מציאות שבה ברור מה מצופה מהילד ומהם הגבולות שאסור לחצות.
הנחישות של פעם
אנחנו חיים בתקופה שבה מרבים לדבר על הכלה, הקשבה, העצמה ומתן מקום לרגשותיו של הילד. חשוב להבחין בין קבלת הרגש לבין קבלת ההתנהגות. מותר לילד לכעוס, אסור לו להכות. מותר לו להתאכזב, אסור לו לפגוע באחר. מותר לו לא להסכים, אבל הוא עדיין צריך ללמוד לכבד כללים וסמכות. הכלה אינה ויתור על גבולות. התרחקנו מדי מהיסודות של החינוך: כבוד למבוגרים, קבלת סמכות, התחשבות בזולת, אחריות אישית והבנה שלא כל רצון חייב להתממש.
יש מקום להחזיר לחיינו החינוכיים משהו מהבהירות והנחישות של פעם. לא את הצעקות, לא את ההשפלות, אלא את הידיעה הברורה שיש מבוגרים אחראיים, יש כללים ויש גבולות. ילדים זקוקים לכללים ברורים, ידועים ועקביים. אם בבית קבענו שלא פוגעים באח או באחות, אם קבענו שמדברים בכבוד, אם בבית הספר יש כללים הנוגעים להתנהלות בכיתה, לקימה מהמקום, או ליציאה מהכיתה – אלה כללים שיש לכבד.
אין צורך לנהל בכל פעם משא ומתן מחדש. את הכללים מסבירים מראש, מוודאים שהילדים מכירים אותם ועומדים על קיומם. אכיפת גבולות אינה מחייבת נוקשות חסרת רגישות. אפשר להיות קשובים ובו בזמן נחושים. אפשר לדבר בנועם ובו בזמן לא לוותר. אפשר להבין את הקושי של הילד מבלי להסכים להתנהגות שאינה מקובלת. המסר לילד צריך להיות: אני אוהב אותך, קשוב אליך, רוצה בטובתך, עם זאת יש דברים שאינני מרשה. גבול שאינו נאכף באופן עקבי אינו באמת גבול. אם היום אנחנו עומדים על שלנו ומחר מוותרים כדי להימנע מעימות, הילד לומד שהכללים נתונים למשא ומתן.
סמכות – חלק מאהבה
ילדים זקוקים לרצף חינוכי שבו כללי ההתנהגות, כבוד הדדי וקבלת סמכות הם ערכים משותפים להורים ומערכת החינוך. כאשר המבוגרים משתפים פעולה, הילדים יודעים למה לצפות, מה מותר ומה אסור ומהן התוצאות של בחירותיהם. הידיעה הזאת מעניקה להם ביטחון. ילדים זקוקים להורים נוכחים, יציבים ועקביים. הורים שמסוגלים להכיל את רגשותיהם, אך גם להוביל אותם. הורים שאינם חוששים להיות סמכותיים, משום שהם מבינים שסמכות אינה ההפך מאהבה – היא חלק ממנה. ילד שגדל עם גבולות ברורים לומד לא רק מה אסור לו לעשות, אלא גם כיצד לחיות לצד אחרים, כיצד להתחשב, כיצד להתמודד עם תסכול וכיצד לקבל את העובדה שלא תמיד העולם מתנהל לפי רצונו. החינוך האמיתי מתרחש דווקא ברגעים הקטנים, כי החוכמה אינה רק לכבות שריפות, החוכמה היא למנוע אותן. פנייה להדרכת הורים מעידה על אחריות, על נכונות ללמוד ועל הבנה שהורות היא תפקיד שאפשר וצריך להתפתח בו.
