אצל חברה בדרום צרפת. להגיע למקום ולהסתובב עם מישהו מקומי זו חוויה אחרת לגמרי. פחות רשימות של "חובה לראות", יותר החיים עצמם
מאת: אלונה קוטלאז'
בונז'ור מאדאם ומסייה, אפרול שפריץ סיוופלה מון אמור מרסי בוקו. תסלחו לי על הצרפתית, באמת פארדון, פשוט את הטור הזה אני כותבת לכן היישר מדרום צרפת.
הגעתי לעשרה ימים בלבד, על מנת לבקר חברה מהארץ שעברה לגור כאן עם בן זוגה. אנחנו מטיילות ביחד בדרום המדינה, לאורך החופים שבאזור סן טרופה. עוברות בין כרמים שמתפרסים על מרחבים אין-סופיים, לשווקים בעיירות קטנטנות. הכול פה נראה כמו גלויה, מאוד שונה מאיך שדמיינתי שיהיה. התמונה שעלתה בראשי הזכירה את הנוף העירוני של פריז, כשבפועל האווירה היא של דרום איטליה – בתים שמבצבצים מתוך העצים על ההר. לפעמים, אני יושבת על החוף, מתבוננת במים הצלולים ונאלצת להזכיר לעצמי שזה אותו הים התיכון שיש לנו.
זו הפעם הראשונה שלי באירופה שהיא לא ביוון. עד עכשיו, הסתפקתי בציזיקי ואוזו ונהניתי מכל רגע. מסתבר שיש עוד עולם שלם בחוץ ששווה לראות. למזלי, חברה שלי ידעה בדיוק איפה להתמקם. כי אם לא היא, כנראה שלא הייתי מגיעה לריביירה, שבהחלט מחוץ לתקציב שלי.
כשאני חושבת על זה, הפעם האחרונה שבה יצאתי מישראל במטוס הייתה בדרך לנפאל, לפני כמעט שנתיים. מסע של שבע עשרה שעות, שכלל קונקשן מזוויע בדובאי. רק בטיסת הקונקשן, נפל לי האסימון שמרוב דחיינות לא סגרתי הוסטל. בנפאל, לא חיכה לי דבר מלבד הכייסים. הפעם, ארבע שעות טיסה בלבד ובניס כבר חיכתה לי חברה שבאה לאסוף אותי ברכב לדירה שלה. יחי ההבדל הקטן.
למי מכן שאין לה חברים שמתגוררים בחו"ל, אגיד דבר אחד: הגיע הזמן למצוא כאלו. למי שיש לה כאלו, אך מעולם לא ביקרה אותם ובכן, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. להגיע למקום ולהסתובב עם מישהו מקומי זו חוויה אחרת לגמרי. פחות רשימות של "חובה לראות", יותר החיים עצמם.
צל בשלושה יורו
בחלק מימי שהותי כאן, ידעתי שחברתי תיאלץ לעבוד ולכן הגדלתי ראש והבאתי אתי את המחשב. מי שזוכרת את הטור הקודם, יודעת שאני אמורה לכתוב במרץ. בינתיים, זה הולך די טוב. היה עיכוב קטן בימים הראשונים, כשגיליתי שכבל המטען של המחשב, בעל התקע ישראלי עם שלושה פינים, לא מתאים לאף אחד מהשקעים פה, שהם בעלי שני פינים בלבד. עברנו חמש חנויות עד שנמצא המתאם הנכון, אבל, באזור הזה של תבל כל הצרות הן צרות של עשירים ועוד איזה עשירים. איפה שלא מביטים רואים יאכטות, רכבי פאר, טירות ומסוקים פרטיים.
אני יושבת על מגבת בחוף הים, מתחת לשמשייה כחולה שקניתי בשלושה יורו, מנשנשת אוכמניות ומנסה להתרגל למחשבה שאני נמצאת באחד המקומות היקרים בעולם. אני נשכבת אחורה ועוצמת עיניים. נותנת לרחש הגלים להשתלט עליי. רעש לידי מעיר אותי. שתי נשים, אולי בנות שלושים, מתיישבות מימיני. הן פורשות מגבות של "פראדה" ופושטות בגדים של "הרמס". האחת נכנסת למים, בעוד שהשנייה פותחת את התיק ומוציאה ממנו בדיוק את אותה השמשייה הכחולה שאני קניתי בשלושה יורו.
אני מחייכת כשמבטינו מצטלבים.
"בון סואר", היא אומרת לי.
"בון סואר", אני עונה.
