ותיקי קצרין, לילי ושמואל שרף, בנו כאן בית, במקום שבו עוד היו תעלות פתוחות, כביש אחד סלול והרבה אמונה. כתבה שביעית בסדרה
במסגרת סדרת "ותיקי קצרין", של "שישי בגולן", אנחנו חוזרים אל האנשים שהגיעו לכאן כשהיישוב עוד היה בראשית דרכו ומגלים מחדש את הסיפורים הקטנים והגדולים שמהם נבנתה קצרין.
הפעם פגשנו את לילי ושמואל שרף, שהגיעו לקצרין בשנת 1978, עזבו מאחור בית גדול, עבודות מסודרות וחיים נוחים בחולון ובחרו להתחיל מחדש במקום שבו עוד היו תעלות פתוחות, כביש אחד סלול והרבה אמונה. במשך השנים, הם הקימו כאן משפחה ועסק, היו שותפים פעילים בחיי הקהילה ובהנהגת היישוב ו"החנות של לילי" הפכה לאחד מסמליה המוכרים והאהובים של קצרין והגולן כולו. זהו סיפורם של שניים שבאו לגולן כדי להיות חלק ממשהו חדש ונשארו כדי לבנות אותו.
לילי ושמואל שרף מוכרים לרוב תושבי הגולן מהחנות המיתולוגית של לילי בקצרין. לפני 48 שנים, הם הגיעו לקצרין, כשהם כבר הורים לשלושה ילדים: הבכור, אמנון, בדיוק סיים שמינית והצטרף לגרעין של הצופים בקיבוץ קדרים, איטה, הבת השנייה, הייתה בכיתה י'; וארז היה בכיתה ד'. היו להם חיים די נוחים בחולון. שמואל, הנדסאי מכונות, עבד במשרה בכירה בחברת "אמקור". לילי עבדה בסוכנות של מפעל לסריגים בתל אביב. היה להם בית גדול וחיים די מסודרים, אבל משהו בתוכם רצה שינוי. נפגשתי אתם בביתם הנעים בקצרין. על הקירות תלויים ציורי נוף צבעוניים ויפים שהם ציירו והמפגש אתם היה עבורי הזדמנות להכיר אותם מקרוב לשמוע איך הכול התחיל עבורם בגולן.
אז מאיפה הגיע הרעיון לעזוב את חולון ולעלות לגולן?
שמואל מספר: "אני הייתי בוועד העובדים של 'אמקור' ותכננתי טיול בגולן, שכלל גם ביקור בקצרין, שהייתה ממש בראשיתה. אי אפשר היה לראות אז הרבה בקצרין. היו בעיקר תעלות פתוחות, היה רק כביש אחד סלול. אבל הנופים המרהיבים מסביב וההזדמנות להתמסר למשהו חדש, לבניית הגולן, גרמו לנו להתאהב ברעיון".
לילי מוסיפה: "משהו בחיים הרגילים והנוחים קצת הבהיל אותי. חשבתי שככה נחיה עד הפנסיה. רציתי משהו אחר".
כשאמנון, הבכור, סיים כיתה י"ב, החליטו השניים לעבור לקצרין.
"אחרי הטיול ההוא היינו בעוד שני ביקורים", הם מספרים. "עברנו ועדת אכלוס באזור הקריה בתל אביב. בוועדה אז ישבו סמי בר לב, יפה זוננשטיין, ראובן יאיר ועוד. הוועדה הייתה רצינית מאוד. ביקשו מאתנו אפילו להביא תעודות של הילדים כדי לוודא שהם אינם בחינוך מיוחד, משום שבאותם ימים לא היו באזור מענים לחינוך מיוחד. אחרי המפגש בוועדה, סמי בר לב הגיע ללילי לעבודה. היה לו מוזר שאנשים מסודרים, עם בית ועבודות טובות, רוצים לעבור לקצרין. אבל אנחנו היינו רציניים ברצון שלנו לעבור".
בשני באוגוסט 1978, הם עלו לקצרין. הבית הראשון שלהם היה ברחבת שיזף.
חלק משמעותי בהקמה
ספרו קצת על ההתחלה
לילי מחייכת ונזכרת: "העיר הייתה ממש בשלבי בנייה ראשונים. סביב הבית היו תעלות חפורות ופתוחות, שחיכו להנחת תשתיות חשמל ומים. במאמץ רב, העברנו את כל המטלטלים מהמשאית לפתח הבית על גבי קרשים וקורות שהונחו מעל החפירות. עוד לא היו שבילים".
החיים בקצרין של אז היו רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום.
"החשמל הגיע מבניין המועצה. אם אנחנו עשינו כביסה, השכנה לא יכלה גם לעשות, כי החשמל היה קופץ. לא היו טלפונים. היה טלפון במועצה והיינו יורדים לראש פינה, או לחצור, כדי להתקשר. התל אביבים פשוט לא הבינו למה אנחנו לא מטלפנים כל יום. אחרי שנות נישואים רבות, קנינו לראשונה מקפיא, כי לא היה חלב ולחם כל יום, אז היינו מקפיאים".
בכל זאת, למרות כל אי-הנוחות, הקושי והתנאים הראשוניים, הם השתלבו במהירות, התחילו את החיים החדשים בגולן והם זוכרים איך התפעלו אז שאפשר להשאיר בית פתוח ולנסוע בלי לנעול.
לילי מבקשת להזכיר במיוחד את דרדיק, אחת הדמויות המשמעותיות בקצרין של אותם ימים.
"בבוקר הראשון, נכנס אלינו אדם שנראה קצת מוזר והביא לנו שקיות אשפה, כדי שיהיה לנו. זה היה דרדיק. אני ממש זוכרת אותו. הוא היה איש חכם, מלומד וטוב. הוא הכין את ארז, בננו הצעיר וילדים נוספים לקראת הבר-מצווה, הוא גם היה גבאי של בית הכנסת הגדול, היה איש מאוד מעניין ודמות מרכזית בימים של אז".
זו הייתה תקופה שבה אנשים הכירו זה את זה וכמעט כל דבר בחיי הקהילה נבנה בפעם הראשונה.
שמואל מוסיף: "כשהגענו לקצרין, אחת המטרות שלנו הייתה להרגיש שאנחנו עושים משהו למען ההקמה של מקום חדש. היום, אנחנו יודעים שלקחנו חלק משמעותי בפיתוח ובהקמה".
מהר מאוד הם התחבבו על התושבים. שמואל הגיש מועמדות לוועד התושבים ונבחר. עד היום, הוא שומר את הפרוטוקולים מהישיבות דאז ובפגישתנו הוא מראה לי קלסר עם כל הנתונים. היו אז 371 בעלי זכות הצבעה. 208 הצביעו, ומתוכם 132 הצביעו לשמואל. מי שניהל אז את היישוב מטעם משרד השיכון היה מנחם הייט. בהמשך, נבחר סמי בר לב לראש הרשות.
במהלך השנים, ומתוך רצון לתרום, להיות מעורב ולהשפיע, שמואל גם התמודד על ראשות הרשות מול סמי בר לב. הדבר לא פגע כלל בידידות המיוחדת ביניהם ובהערכה שרחשו זה לזה.
גם לילי הייתה מעורבת מאוד בחיי הקהילה. היא הצטרפה לוועדת הקליטה, הייתה מכינה עוגות למשפחות החדשות ומספרת להן על הקהילה ועל החיים ביישוב. שמואל גם התנדב במשמר האזרחי והיה פעיל ומעורב בחיים ביישוב במהלך השנים.
החנות של לילי
איך הגיבו ההורים למעבר?
לילי מספרת: "ההורים של שמואל קצת חששו מהמרחק. ההורים שלי מאוד תמכו".
עם השנים, כשההורים של שמואל בגרו, החליטו בני הזוג להביא אותם לגור לידם. "בהמשך, גם אבי עבר להתגורר אתנו בשארית ימיו, כך שגם הורינו זכו להיות חלק מקצרין".
ממה התפרנסתם בהתחלה?
עוד לפני שהגיעו לקצרין, כבר החליטו לפתוח מפעל לסריגה בעיר: "לילי סריגי קצרין". ללילי היה ניסיון בתחום מעבודתה במפעל בחולון. הם קנו מכונות ידניות לסריגה וצמר, שכרו מבנה קטן ב"מרכז איתן", העסיקו נשים מהקהילה שלילי לימדה אותן את מלאכת הסריגה והתחילו לעבוד.
"סרגנו סריגים אופנתיים ומכרנו לחנויות יוקרה בחיפה ובתל אביב. בהמשך, סרגנו גם סריגים עם לוגו של הגולן".
זו הייתה עבודת סריגה באיכות גבוהה, על טהרת התכנון והביצוע של לילי. היא עיצבה את הדגמים ולימדה את הנשים את עבודת הסריגה. המפעל היה קיים חמש שנים.
בערב נר ראשון של חנוכה, שהוא גם יום הנישואים שלהם, אירעה פריצה לעסקים רבים באזור וגם למפעל שלהם. כל הסחורה שהייתה בו נגנבה.
"היינו ממש חסרי אונים. בעלי חנויות חיכו להזמנות שלהם ולא יכולנו לספק. כבר היה חורף ולא היינו מספיקים לייצר סחורה חדשה. כספי הביטוח אז לא כיסו את הנזקים".
הטראומה מהפריצה הייתה גדולה והם החליטו לייצר מעט פחות ולהתחיל לחשוב על כיוון אחר ואז התחיל להגיע ביקוש מהתושבים.
"התחיל ביקוש של התושבים לצמר, מסרגות ומוצרי סדקית והתחלנו למכור. לאט לאט, הוספנו גם צעצועים ומכשירי כתיבה, לפי הצרכים והביקוש של הלקוחות. התחלנו בחנות קטנה, משום שחששנו לקחת סיכון עם חנות גדולה ולאט לאט, התרחבנו".
כך נולדה "החנות של לילי", שהפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מהחיים בקצרין ומהנוף של הגולן. החנות פעלה בקצרין עד שנת 2022 ושירתה את תושבי הגולן כולו.
סמי בר לב ז"ל אמר להם באחת ההזדמנויות: "אילו לא הייתה קיימת 'החנות של לילי', היו צריכים להמציא אותה". אולי אין משפט שמצליח לסכם טוב יותר את המקום שהיה לחנות הזו בחייהם של תושבי הגולן.
החנות עברה בשנים האחרונות לבעלות אחרת וממשיכה לפעול באותה מתכונת.
תמונה משפחתית
בני הזוג שרף, ילידי רומניה, שורדי שואה, הורים לשלושה, סבא וסבתא ל-12 נכדים ושלושה נינים, מראים לי בגאווה גדולה את התמונה המשפחתית.
אני מסתכלת על התמונה וחושבת על הדרך שעשו. שני אנשים שהגיעו מחולון, מחיים נוחים ומסודרים, עם בית גדול ועבודות טובות ובחרו לפני 48 שנים להגיע למקום שהיה אז כמעט רק תעלות, כביש אחד סלול והרבה מאוד אמונה.
הם לא רק עברו לגולן. הם היו שותפים לבנייתו.
הם הקימו עסק, שמואל השתתף בוועד התושבים ובמועצה הראשונה הנבחרת. הם היו מעורבים בקהילה, קלטו משפחות חדשות, גידלו כאן את משפחתם ובנו כאן את חייהם.
היום, כשהם מראים לי בהתרגשות את התמונה המשפחתית, אפשר לראות בה הרבה יותר ממשפחה גדולה ומאושרת. יש בה סמל לניצחון של שורדי שואה שהיו שותפים להקמה של יישוב חדש בגולן, בארץ ישראל.
הם שמחים על הגדילה וההתפתחות של הגולן, וגאים להיות חלק מבניין הארץ.
