ב-31 במאי 1974, נחתם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, שהוא למעשה ההסכם התקף בין שתי המדינות עד היום. יישובים לא הורדו, אבל קונטרה וצומת רפיד הוחזרו לסורים יחד עם “המובלעת”
שמשון ולנר: “במהלך המשא ומתן התעקשה גולדה שלא לתת לאסד אפילו סנטימטר, על מנת שלא ליצור תקדים. קיסינג’ר התעקש כן למסור משהו לאסד, אפילו שתי פיסות שוליות כמו קונטרה וצומת רפיד (למרגלות תל פארס), על מנת להוכיח שמשהו מכיבושי 1967 כן יושב לסוריה
תאריך שנשכח, ואולי לא ראוי להיחגג כלל הוא 31 במאי 1974. ובכל זאת, תאריך היסטורי, בו נחתם הסכם ההפרדה עם סוריה. אפשר שבעטיו נוצר כאן, בעל כורחנו, תקדים של בכייה לדורות.
תזכורת: במהלך מלחמת יום הכיפורים, פרצו כוחות צה”ל אל תוככי סוריה וכבשו שטח שזכה לכינוי “המובלעת”. המובלעת הגיעה עד 40 ק”מ מדמשק וכללה אזור נרחב בבשן, כל צפון מערב הבשן, כולל הלג’ה הקטנה, אזור בזלת קשה למעבר ואת פסגת החרמון. דמשק הייתה בטווח תותחי צה”ל.
בחודש מרס 1974, פתחו הסורים ב”מלחמת התשה” ברמת הגולן, ובמהלכה אירעו כ- 200 תקריות אש בחודש. שיאה של הפעילות בגזרה הסורית היה בקרבות על שיא החרמון, באפריל 1974, שהסתיימו בפריצת דרך אל השיא וביסוס אחיזת מדינת ישראל בו.
החל מפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ובמהלך חצי השנה שבעקבותיה, ערך הנרי קיסינג’ר, אז מזכיר המדינה האמריקני, מה שכונה “מסע דילוגים”, כדי להביא להפסקת אש בין ישראל לסוריה ובין ישראל למצרים. הוא הצליח להביא לידי הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה.
סוריה לחצה, שההסכם שייערך עמה יקבל את האופי והניסוחים של ההסכם עם מצרים. היא דרשה לקבל לידיה לא רק את המובלעת, אלא רמת הגולן כולה. בתום מסע הדילוגים, הוסכם על הקמת אזור חיץ מפורז בין סוריה לישראל, וישראל נסוגה מהשטח הסורי שכבשה במהלך המלחמה – “המובלעת”. קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את הקו הסגול, שהיה קו הגבול בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, למעט שינויים קלים – קונטרה הוחזרה לשליטה מנהלית סורית ומוצבי החרמון הסוריים נמסרו לשליטת האו”ם
כאשר החל המשא ומתן המדיני, לקביעת תוואי הגבול בין ישראל וסוריה, ודובר על נסיגה אפשרית בגולן, כינסו חברי קיבוץ מרום גולן את כל יישובי הגולן לאסיפת תושבים במקלט של הקיבוץ, על מנת למנוע נסיגה בגולן. באסיפה זו הוקם למעשה ועד יישובי הגולן.
בראש ועד זה עמד שמשון ולנר, היום תושב אניעם, אז מרום גולן, שהקים את בית האריזה “פירות גולן” ומאוחר יותר, בתחילת שנות ה-80′, את “יקבי רמת הגולן”
ותיקים בגולן מספרים שלא רק קיסינג’ר ערך מסע דילוגים, אלא גם ועד יישובי הגולן. אבל המסע של הוועד נערך בין לשכות כל שרי ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, על מנת למנוע את הרס ההתיישבות בגולן בידי הנושאים ונותנים שישבו הרחק, בז’נבה שבשוויץ. מי שגויס לסייע בידי ועד יישובי הגולן היה גם הרמב”ם, בכבודו, ממש
ולנר: “במהלך המשא ומתן התעקשה גולדה שלא לתת לאסד אפילו סנטימטר, על מנת שלא ליצור תקדים. קיסינג’ר התעקש כן למסור משהו לאסד, אפילו שתי פיסות שוליות כמו קונטרה וצומת רפיד (למרגלות תל פארס), על מנת להוכיח שמשהו מכיבושי 1967 כן יושב לסוריה ושהוא, כמתווך, כן קובע תקדים.
בין השרים אתם נפגשנו היה גם שר הפנים אז, יוסף בורג, ראש מפלגת המפד”ל. בפגישה נכחו מוישיק גרליק ז”ל, יהודה הראל, הרב אלעזר נאה מקשת ואני. זו הייתה פגישה מעניינת, הוא הכיר את כולנו מראש. את יהודה הראל בגלל אביו, את הרב נאה בגלל מוצאו מיהדות חברון… הוא פענח את שורשי כל שמות חברי המשלחת. אנקדוטה קטנה מאותה פגישה. היא נקבעה לשעה 07:00 בבוקר. השר בורג שאל מיד עם פתיחתה: ‘מה אתם רוצים’, השבתי לו: ‘סנדוויצ’ים’… יהודה הראל ממש כעס…”.
הרמב”ם מגויס למאבק
יהודה הראל: “במהלך שיחות ההפרדה, נפגשנו עם כל השרים, בלי יוצא מן הכלל, כדי להסביר להם שאסור לזוז מהקו הסגול, באנו עם תצלומי אוויר.
“לי זכורה גם הפגישה עם שמעון פרס, כמדומני אז שר התחבורה. הוא קיבל אותנו בצורה יוצאת מן הכלל. במשפט הראשון הוא אמר: ‘זה מיותר שבאתם אליי, אני בעמדתכם במאה אחוז, חבל שטרחתם להגיע עד הנה’… כך שלא יכולנו לפתוח את המפות.
‘אבל אם באתם עד הנה, ספרו מה שלום החבר’ה ואיך התפוחים’. נפרדנו בידידות. לפני שסגר את הדלת אמר פרס: ‘אני אתכם וגם אם יצטרכו לוותר על איזשהו שטח, זה לא יהיה אסון…’ וסגר את הדלת, נשארנו בחוץ מבלי שיכולנו להראות לו כלום מהמפות…
“הרמב”ם עלה בפגישה אצל שמשון שפירא, שר המשפטים, מפלגת העבודה. השר שפירא שאל אותנו אם אפשר יהיה להשיג הסכם שלום מלא עם סוריה, תמורת ויתור על יישוב אחד. זה היה המקרה בו מוישיק גייס את הלכות המלחמה של הרמב”ם כתשובה”.
“מעניין”, אומרת מאירה גרליק, אלמנתו של מוישיק ז”ל, “שהסיפור קשור לפרשת ‘אמור’, שנקראה רק החודש”. מדובר במצוות קידוש השם: לא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. בזה עוסקת מסכת תרומות בתלמוד הירושלמי, בסוף פרק ח’. על גמרא זו, כותב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה, פרק ה’, הלכה ד’. מדובר בעיר שעומדת במצור, אויביה צרים עליה ואומרים לתושביה: תנו אחד מכם ונהרגה ואם לא נהרוג את כולכם. או תנו אישה אחת ונטמאה ואם לא – נטמא את כולן. ואז – ייהרג ואל יעבור.
תשובת הרמב”ם היא שייהרגו כולם ולא ימסרו אחד, או ייטמאו כולן ולא תיטמא אחת. כולם ימסרו את נפשם”.
אפשר שמחמת אותו פיקוח נפש שגזר הרמב”ם, לא התחוללו בגולן המראות הקשים של סיני בתחילת שנות השמונים ושל חבל קטיף, אך לאחרונה.
קיסינג’ר, למרות היותו יהודי, התרשם ככל הנראה יותר מאסד מאשר מהרמב”ם. ישובים אמנם לא הורדו, אך קונטרה ורפיד נגזרו מהגולן. לא היה כאן תקדים של הריסת יישוב כמחווה, אך אין ספק שחוזקה מאוד התפיסה של נסיגה טריטוריאלית תמורת… לעתים כלום, בעצם.
האם אכן, דווקא בגולן נוצר התקדים של “שטחים תמורת שלום או דמוי-שלום”?
דודי בן עמי, תושב קצרין, מוותיקי ההתיישבות בגולן, טוען שלא נקבע כאן עיקרון שלא היה קיים קודם לכן: “העיקרון נקבע כבר בהסכם רודוס, שנת 1949, עת הסכים בן גוריון לוותר על שטחים בצפון סיני שנכבשו במלחמת השחרור, כמו אזור אבו עגילה, חלק מרצועת עזה, פתחת רפיח בחלקה, אחר כך הסכימה לכך ישראל גם במבצע סיני”, מסכם בן עמי.
