איך יכול להיות שכולם חוגגים ניצחון, גם כשברור שלא כולם השיגו את מה שביקשו? פרשת "חיי שרה" – מסיבת עין רוגל של ימינו
רגע אחרי שהקלפיות נסגרו, מצאתי את עצמי פשוט מבולבל. בזה אחר זה, עלו מנהיגים אל המיקרופונים והכריזו בעיניים בורקות שהם ניצחו, שהצד השני הובס ושעם ישראל אמר את דברו. ישבתי מול המסך ולא הצלחתי להבין: איך יכול להיות שכולם חוגגים ניצחון, גם כשברור שלא כולם השיגו את מה שביקשו? איך ייתכן שאנשים שהקדישו חודשים ארוכים ללימוד השטח, לניתוח סקרים ולשיחות עם הציבור, הופתעו כל כך מתוצאות הבחירות?
השאלות האלו מלוות אותי מאז. הרי לא מדובר באנשים חסרי ניסיון. חלקם מכירים היטב את המערכת הפוליטית, מוקפים ביועצים ובאנשי שטח ובכל זאת מצליחים לטעות כל כך בהבנת המציאות. אני חושב שהתשובה קשורה לאחת המלכודות המסוכנות במנהיגות: תיבת התהודה. אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שחושבים כמונו, קוראים את אותם הפרסומים ומקשיבים לאותם הקולות. ככל שאנחנו שומעים את אותה הדעה יותר פעמים, אנחנו משתכנעים שהיא מייצגת ציבור גדול יותר. בשלב מסוים, אנחנו כבר לא מבחינים בין מה שאנחנו מאמינים בו לבין מה שהציבור באמת חושב. הבעיה הגדולה בבועה היא לא שהיא מסתירה מאתנו את מי שחושב אחרת, אלא שהיא משכנעת אותנו שמי שחושב אחרת פשוט אינו קיים.
כשקוראים השבוע את פרשת "חיי שרה" ואת ההפטרה המלווה אותה, מגלים שהתופעה הזאת עתיקה הרבה יותר מקבוצות הוואטסאפ ומהרשתות החברתיות.
בין מחמאות למציאות: שיעורו של אברהם
פרשת "חיי שרה" נפתחת במותה של שרה ובמאמציו של אברהם לרכוש עבורה אחוזת קבר. אברהם מציג את עצמו בפני בני חת במילים פשוטות: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם". בתגובה, הם מעניקים לו כבוד עצום: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". אבל אברהם אינו מתבלבל. הוא יודע להבחין בין הכבוד שמעניקים לו לבין הזכויות שיש לו בפועל. הוא אינו מסתפק במחמאות ובהבטחות, אלא מתעקש לרכוש את מערת המכפלה בכסף מלא, בקניין ברור שאינו תלוי ברצונו הטוב של איש.
בהמשך הפרשה, אנחנו פוגשים הכרעה משמעותית עוד יותר: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק". ישמעאל הוא בנו הבכור של אברהם ואף זכה לברכת ה', אך לא הוא שנבחר להמשיך את הברית. אברהם אינו מתנער מבניו האחרים, אבל יודע להבחין בין הדאגה להם לבין האחריות להמשך הדרך. הבכורה ותחושת הזכאות אינן תחליף לייעוד. בהפטרה, אנחנו פוגשים בן אחר, שגם הוא משוכנע שההנהגה שייכת לו.
מסיבת הניצחון בעין רוגל
דוד המלך זקן ובא בימים ואדוניהו בן חגית מחליט שהגיעה שעתו לרשת את המלוכה. הנביא מתאר זאת במילים חדות: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ". שימו לב למילה "מתנשא". אדוניהו אינו ממתין להכרעת אביו. הוא פשוט מחליט שהמלוכה שייכת לו.
כמו כל מועמד שבטוח בניצחונו, גם אדוניהו יודע להפיק את האירוע הנכון. הוא מכין לעצמו רכב ופרשים וחמישים איש שרצים לפניו, מגייס לצדו את יואב בן צרויה ואת אביתר הכהן ומארגן סעודה חגיגית ליד עין רוגל. הוא מזמין את אחיו ואת אנשי יהודה, אבל מקפיד שלא להזמין את שלמה, את נתן הנביא ואת מי שעלולים לערער על תוכניתו.
כאן בדיוק נמצאת הנקודה המרתקת. אדוניהו אינו יושב לבדו ומדמיין שהוא מלך. סביבו נמצאים אנשים חשובים, בעלי מעמד והשפעה. מבחינתו, כל מי שנחשב נמצא במסיבה. כולם מחזקים את כולם וכולם משוכנעים שההכרעה כבר נפלה. אפשר כמעט לשמוע את קריאות ה"או-אה-מי-זה-בא" של ימי קדם, כשהמוזמנים מכריזים: "יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ".
אבל בתוך כל החגיגה הזאת, איש אינו עוצר לשאול: האם העובדה שכולנו מסכימים זה עם זה באמת מוכיחה שאנחנו צודקים?
באותה שעה ממש, נתן הנביא ובת שבע מזכירים לדוד את שבועתו בדבר המלכת שלמה ודוד מורה למשוח אותו למלך בגיחון. אומנם אין מדובר בבחירות דמוקרטיות, אבל הניגוד שהנביא מציב בפנינו ברור: מצד אחד, חבורה שחוגגת ניצחון שהעניקה לעצמה ומצד שני, המציאות שמתרחשת מחוץ למעגל הסגור שלה.
כאשר שלמה נמשח למלך, מתאר הנביא את שמחת הציבור: "וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם". השאון מגיע עד לעין רוגל וכשהבשורה על המלכת שלמה מגיעה למוזמנים, המסיבה מתפרקת ברגע אחד: "וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ". אותם אנשים שרק לפני רגע היו בטוחים שהמלכות בידיהם, קמים ומתפזרים. אדוניהו הקיף את עצמו באנשים שחיזקו את ביטחונו והרחיק את מי שעלולים היו לספר לו סיפור אחר.
כשהחלון הופך לראי
משל חסידי ידוע מספר על עשיר שבא אל רבו. לקח אותו הרבי אל החלון ושאל: "מה אתה רואה?" השיב העשיר: "אנשים ברחוב, עניים וילדים". הוליך אותו הרבי אל הראי ושאל: "ועכשיו?" השיב העשיר: "עכשיו אני רואה רק את עצמי". אמר לו הרבי: "גם החלון וגם הראי עשויים זכוכית. ההבדל הוא שכאשר מצפים את הזכוכית בשכבה דקה של כסף, היא מפסיקה להראות לך את העולם ומתחילה להראות לך רק את עצמך".
כמה מדויק המשל הזה למציאות שלנו. הכסף אינו רק כסף ממש. הוא יכול להיות כבוד, מעמד, אינטרס ואפילו אמונה עמוקה כל כך בצדקת הדרך, עד שאיננו מסוגלים עוד להקשיב למי שחושב אחרת. אנחנו משוכנעים שאנחנו מביטים דרך החלון ורואים את הציבור, אבל למעשה עומדים מול ראי ורואים רק את עצמנו.
בהלכות מלכים, הרמב"ם כותב על המלך: "שלִבו הוא לב כל קהל ישראל". בעיניי, יש כאן יסוד חשוב לכל מי שמבקש להנהיג ציבור. מנהיג אינו יכול להקשיב רק למי שמחמיא לו, או מצביע עבורו. הוא חייב לשמוע גם את מי שמבקר אותו ובעיקר – את מי שאינו נמצא בחדר שבו מתקבלות ההחלטות.
זה אולי הלקח החשוב ביותר מתוצאות הבחירות. מי שהפסיד צריך לשאול את עצמו לא רק מדוע הציבור לא הבין אותו, אלא אם הוא עצמו טרח להבין את הציבור. אבל גם מי שניצח חייב להיזהר. הניצחון אינו מעניק לו בעלות על רצון העם, אלא אחריות להנהיג גם את מי שלא בחר בו. מחיאות הכפיים של הערב עלולות להפוך לתיבת התהודה של מחר.
אדוניהו היה מוקף באנשים חשובים ובמחיאות כפיים. הוא רק שכח לבדוק מה קורה מחוץ למסיבה. אולי זו השאלה שכל אחד מאתנו צריך לשאול: מתי בפעם האחרונה הקשבנו באמת למישהו שחושב אחרת מאתנו ולא רק חיכינו שיסיים לדבר כדי להסביר לו מדוע הוא טועה?
כי מי שרואה רק את עצמו בראי, עלול להיות משוכנע שהעולם כולו עומד מאחוריו. עד שיום אחד הוא שומע את השופר מהגיחון ומגלה שהעולם המשיך להתקיים גם מחוץ לבועה שלו.
שבת שלום
