אנחנו רגילים לראות במים מקור של חיים. הם מרווים את האדמה, מצמיחים את התבואה, מנקים ומטהרים. אלא שאותם מים בדיוק מסוגלים גם להחריב עולמות בימים

הרמקולים של ההקפות השניות משתתקים, הסוכה מתקפלת, מנגינות החג עוד מסתובבות קצת בראש – אבל השגרה כבר דופקת בדלת. בנקודת המעבר הזאת, אנחנו חוזרים לבית

אנו מורגלים לראות בצומות זיכרון לחורבן בידי אויב זר שצר על חומותינו. אך צום גדליה שונה בתכלית: הוא צום על רצח פוליטי פנימי. כשמחלוקת הופכת

בימים אלה, שוב ושוב, עולה השאלה על הנהגה, שלטון ואחריות. מה יעשה כל אחד מהנבחרים עם המקום שקיבל? בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי חוזר

המבחן הגדול והאמיתי של מנהיג נמצא דווקא במה שפחות רואים בעין – האם הוא בנה מערכת שתדע להמשיך לתפקד בלעדיו? ובעיקר, האם הוא גידל, טיפח

היום נהיינו לעם? הרי כבר יצאנו ממצרים, עברנו את הים, קיבלנו את התורה, הקמנו את המשכן, עברנו מלחמות ונדדנו יחד ארבעים שנה במדבר. אחרי כל

למי המצוות מועילות באמת? למה צריך כל כך הרבה חוקים, כללים, הגבלות וחובות? בשביל מה הקב"ה צריך את המצוות שלנו? בתקופה האחרונה, יצא לי לכתוב

בפרשת "שופטים", מתוארים התנאים להמלכת מלך בישראל. רלוונטי מתמיד לתקופת הבחירות בה אנו נמצאים הנה זה שוב. תקופת בחירות והשיח הציבורי מתמלא בשאלות על מנהיגות,

הדילמה החינוכית פוגשת אותנו ממש בפתחה של פרשת "ראה". משה רבנו מציב מול העם העומד להיכנס לארץ בחירה נוקבת: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה

בתוך השגרה המהבילה הזו, של החופש הגדול, מגיע הרגע הזה שבו מישהו מאבד את זה. הצעקה בורחת, הבלגן שובר את הגב והנה, יוצא האִיום אמצע

הדילמה שבין תיעוד טכני לזיכרון חי ופועם, עומדת בלב הדרמה הגדולה של פרשת "ואתחנן". רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבנו עומד מול עם שלם

בשבועות האחרונים, כל ערב, מפרסמים סקר על התאמה לראשות הממשלה ואני מוצא את עצמי מהרהר שוב ושוב בשאלה עתיקה, כזו שלעולם אינה מאבדת מהרלוונטיות שלה:

המציאות המודרנית הרגילה אותנו לחיות על "שליפות מהמותן". בשבריר שנייה, אנחנו מתמלאים זעם, חורצים גורלות, מבטלים ומשפילים. על הזכות לטעות והחובה לדון לכף זכות כמה

מה מפריד בין אמוציה שמייצרת גבורה היסטורית, לבין כזו שמחריבה עולמות? התורה מציבה מולנו השבוע מראה כפולה ומטלטלת בשדה הקרב של מלחמת "חרבות ברזל", בסמטאות

כיצד ייתכן ששני בני אדם, הניצבים באותה נקודה פיזית ומביטים באותה מציאות בדיוק, חווים שני עולמות הפוכים לחלוטין? מה למדנו מבלעם ומאוריאל על בחירת הנוף