למה חג החירות דורש מאתנו כל כך הרבה עבודה ומשמעת? ולמה אנחנו חוגגים את החופש שלנו דווקא עם מצה, שמוגדרת כ"לחם עוני" ועם מרור שמעלה
"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". השנה, המשפט הזה נשמע כמו קריאת כיוון. כשההיסטוריה מתחילה להסתדר בהיגיון כואב וברור – פרשת "ויקרא" יש לנו נטייה היסטורית
אנחנו מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, מחפשים בריתות בין-לאומיות ומנסים להבין איך מדינה קטנה כמו שלנו שורדת את לוח השחמט המטורף הזה. למה התשובה
למה האויבים שלנו ממשיכים ליפול באותו הפח? האם מעולם לא עלה בדעתם לפתוח ספר היסטוריה ולקרוא איך נגמר הסיפור של כל אימפריה שניסתה להשמיד אותנו?
הקשר בין פרשת "תצווה" לפרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק" חייב להעמיד סימן שאלה: למה הגאולה דורשת מאתנו לעמוד קודם מול המראה? השבת הקרובה
אחרי הרעמים והברקים של הר סיני, היינו מצפים להמשך נשגב. במקום זאת, אנחנו מקבלים רשימת חומרים לקבלן: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְעֹרֹת אֵילִם… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים" כל
פרשת "משפטים" עוסקת באחריות על מה שכבר לא בידיים שלי. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הפרשה הזו נוגעת למושג משפטי שנקרא "אחריות שילוחית" כשה"בור" וה"אש" של
יתרו מלמד את משה שיעור בניהול: התרגשות זה נחמד, רוח הקודש זה מצוין, אבל אי אפשר לבנות על זה מדינה. חייבים היררכיה. חייבים שרי אלפים
843 ימים. שנתיים וארבעה חודשים. רס"ל רן גואילי, הלוחם שקפץ מהבית עם כתף שבורה כדי להציל אותנו, הושב סוף סוף הביתה השבוע השבוע, צה"ל החזיר
יציאת מצרים לא נולדה בהפגנות כיכר ובשרפת צמיגים. להפך: בשיא ההתרחשות, כשהמצרים חוטפים מכות על הראש, ההוראה לבני ישראל היא: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח
בפעם הראשונה, משה מגיע לעם עם בשורת גאולה והם מאמינים לו. בשפעם השנייה, אותו משה, אותה בשורה – "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה
שאלת השאלות של פרשת "שמות": למה הדרך אל הגאולה ואל קבלת התורה חייבת לעבור דרך המיצר הצר והכואב כל כך? המעבר בין ספר בראשית לספר
השאלה הגדולה שמרחפת מעל החברה הישראלית בימים אלו היא לא "איך היה בחג", אלא "מה נשאר ממנו?". האם האור היה רק תפאורה זמנית שפורקה, או
פרשת "וישב" מתארת את הסיפור הכאוב של מכירת יוסף וההתדרדרות בעקבותיה. חנוכה המתקרב מחזיר אותנו לרגע נדיר שבו אהבת אחים הולידה את אחד הניצחונות הגדולים
