אפילו אם הלימוד והוויכוח מתחילים במאבק, בצעקות ובחילוקי דעות קשים, הם תמיד חייבים להסתיים באהבה מי שנכנס פעם לבית מדרש בזמן סדר לימוד, בטח היה

סוף השבוע כבר כאן, העיתון מונח על השולחן בסלון ויש איזה רגע של שקט שבו אפשר לקחת נשימה. השבוע, בתוך השגרה הישראלית העמוסה שלנו, זכיתי

פרשיות "בהר-בחוקותי" מדגישות את ערכי המוסר. הבגד הוא סמל חשוב, אך חשוב ממנו דרך הארץ של לובשו. כשסמל דתי פוגש את המציאות תארו לעצמכם שאתם

ימנו זלקה ז"ל לא נרצח רק בגלל ויכוח על ספריי שלג. הוא נרצח בתוך חלל ערכי שנוצר כש"הגדולים" הפסיקו להאיר, והתחילו רק לדבר המוות המיותר,

בימים הטעונים ביותר בלוח השנה הישראלי, על קו התפר החד והכואב שבין אפר השואה לתקומת העצמאות, מרחפת מעלינו שאלה קיומית אחת שניצבת בבסיס ההוויה שלנו:

למה חג החירות דורש מאתנו כל כך הרבה עבודה ומשמעת? ולמה אנחנו חוגגים את החופש שלנו דווקא עם מצה, שמוגדרת כ"לחם עוני" ועם מרור שמעלה

"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". השנה, המשפט הזה נשמע כמו קריאת כיוון. כשההיסטוריה מתחילה להסתדר בהיגיון כואב וברור – פרשת "ויקרא" יש לנו נטייה היסטורית

אנחנו מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, מחפשים בריתות בין-לאומיות ומנסים להבין איך מדינה קטנה כמו שלנו שורדת את לוח השחמט המטורף הזה. למה התשובה

למה האויבים שלנו ממשיכים ליפול באותו הפח? האם מעולם לא עלה בדעתם לפתוח ספר היסטוריה ולקרוא איך נגמר הסיפור של כל אימפריה שניסתה להשמיד אותנו?

הקשר בין פרשת "תצווה" לפרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק" חייב להעמיד סימן שאלה: למה הגאולה דורשת מאתנו לעמוד קודם מול המראה? השבת הקרובה

אחרי הרעמים והברקים של הר סיני, היינו מצפים להמשך נשגב. במקום זאת, אנחנו מקבלים רשימת חומרים לקבלן: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְעֹרֹת אֵילִם… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים" כל

פרשת "משפטים" עוסקת באחריות על מה שכבר לא בידיים שלי. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הפרשה הזו נוגעת למושג משפטי שנקרא "אחריות שילוחית" כשה"בור" וה"אש" של

יתרו מלמד את משה שיעור בניהול: התרגשות זה נחמד, רוח הקודש זה מצוין, אבל אי אפשר לבנות על זה מדינה. חייבים היררכיה. חייבים שרי אלפים

843 ימים. שנתיים וארבעה חודשים. רס"ל רן גואילי, הלוחם שקפץ מהבית עם כתף שבורה כדי להציל אותנו, הושב סוף סוף הביתה השבוע השבוע, צה"ל החזיר

יציאת מצרים לא נולדה בהפגנות כיכר ובשרפת צמיגים. להפך: בשיא ההתרחשות, כשהמצרים חוטפים מכות על הראש, ההוראה לבני ישראל היא: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח