לפעמים פשוט נגמר הכוח לחנך והאינסטינקט הראשון הוא פשוט להגיד "כן", רק בשביל השקט, אבל חינוך אמתי לא יכול להיות מורכב רק מחיבוקים. בית הספר להורות של פרשת "בהעלותך"
אני מודה, לפעמים פשוט נגמר לי הכוח לחנך. יש את הרגעים האלה, בדרך כלל בסוף יום עבודה ארוך, כשהילד מבקש עוד רגע לפני המקלחת, או כשהמתבגר הקטן מותח שוב את הגבולות והאינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט להגיד "כן". רק בשביל השקט. רק כדי לא להיות שוב זה שהורס את האווירה. בדור שלנו, אנחנו כל כך רוצים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו. אנחנו מתים מפחד לדרוך להם על איזה פצע, ממהרים לעגל פינות ומוצאים את עצמנו מוותרים על עקרונות, רק כדי לשמור על שלום בית מדומה. הרי הכי קל ונעים להיות ההורה, או המנהיג המרצה.
אבל בתוך תוכנו, אנחנו יודעים שהשקט הזה הוא הלוואה בריבית קצוצה. מתישהו נצטרך לשלם על הוויתור הזה, כי חינוך אמתי לא יכול להיות מורכב רק מחיבוקים.
השבוע, כשקראתי שוב את פרשת "בהעלותך", הרגשתי שהתורה פותחת לנו דלת ל"בית ספר למנהיגות והורות", בהנהלתו של בורא עולם. בני ישראל בפרשה הם כבר לא עבדים, אבל הם עדיין לא עם בשל. הם עם בהתהוות, חווים תנודות ומצבי רוח והתגובות של הקב"ה כלפיהם, במהלך הפרשה, משתנות מקצה לקצה. יש כאן מעין חקירה של המינונים הנכונים בחינוך – מתי מלטפים ומתי מציבים חומת ברזל.
חייב לשאת בתוצאות
המסע הזה מתחיל ברכות אין-סופית. בתחילת הפרשה, אהרן הכהן מסתובב בתחושת החמצה. הוא ראה את כל נשיאי השבטים מביאים קורבנות מפוארים לחנוכת המשכן והוא נשאר בחוץ. רש"י מתאר ש"חלשה דעתו" – הוא מרגיש לא מספיק טוב, קנאה אנושית פשוטה. הקב"ה מזהה את חוסר הביטחון הזה ועוטף אותו באהבה. הוא אומר לו: אל תדאג, שלך גדולה משלהם, אתה תדליק את הנרות שיישארו עם העם לנצח.
הגישה המכילה הזו ממשיכה גם כשקבוצת אנשים טמאים מגיעה וזועקת "למה ניגרע?", בבּקשה לקחת חלק בקורבן הפסח. הקב"ה לא נוזף בהם, אלא פותח להם דלת מיוחדת וממציא עבורם את "פסח שני". המסר ברור: כשמישהו מרגיש קטן, או כשהוא באמת רוצה לתקן מיוזמתו – אנחנו מחבקים ונותנים הזדמנות.
עד כאן, הכול קסום ונשמע כמו ספר הדרכה מודרני להורות חיובית. אבל אז, המציאות במדבר משתנה והטון של הקב"ה מתהפך לחלוטין.
העם מתחיל להתלונן על האוכל ועל הדרך ("ויהי העם כמתאוננים") ומיד לאחר מכן, מרים, האחות הגדולה והאהובה, חוצה קו אדום ומדברת לשון הרע על משה. כאן כבר אין הכלה. העונשים חריפים. מרים חוטפת צרעת ומשה, שאוהב אותה אהבת נפש, זועק שבר: "א-ל נא רפא נא לה!". הוא מבקש מהקב"ה לוותר, לרפא אותה מיד. אבל הקב"ה מסרב וקובע שהיא חייבת לשבת שבעה ימים מחוץ למחנה.
זה אולי הרגע החינוכי שהכי קשה לנו ליישם. הלב נקרע לראות מישהו שיקר לנו סובל ואנחנו רוצים מיד לחלץ אותו מהבוץ. אבל התורה מלמדת אותנו שלפעמים, כדי שילד ילמד את משמעות המעשים שלו – במיוחד כשמדובר בפגיעה באחר או בלשון הרע – הוא חייב לשאת בתוצאות. למנוע ממנו את ההתמודדות, פירושו למנוע ממנו לגדול.
אין נוסחת קסם
במהלך הפרשה, מגיע פרט קטן שמאיר את כל התנודתיות הזו באור חדש. התורה מצווה על משה להכין שתי חצוצרות כסף. ה"כלי יקר" מביא שם תובנה מטלטלת שעושה סדר בכול: הוא מסביר שאם אדם נמצא בצרה ובוחר לשתוק, לא צועק אל ה' ולא מריע בחצוצרות – הקב"ה מביא עליו צרה גדולה יותר, רק כדי שיצעק.
במבט ראשון, זה נשמע קשוח, אבל בעומק הדברים, זו זעקה של אהבה. בורא עולם אומר: אני מעדיף שתכעס, שתצעק עליי, שתבכה – העיקר שלא תהיה אדיש אליי.
זהו בדיוק מה שמספרים על "החוזה מלובלין", שיום אחד הגיע אליו יהודי שבור שעסקיו קרסו והוא עמד לאבד את ביתו. היהודי בכה וביקש ברכה, אבל הרבי עשה דבר בלתי נתפס – הוא סובב אליו את הגב והתעלם ממנו לחלוטין. היהודי יצא מהחדר המום ופגוע. כשהבין שאין לו על מי להישען, הוא הלך ליער, נפל על האדמה וזעק לבורא עולם שעות ארוכות. כעבור שבוע, עסקיו התהפכו לטובה. כשהוא חזר לחוזה מלובלין, לשאול למה דחה אותו אז, הרבי חייך ואמר: "ראיתי שהלב שלך היה רדום. חיכית שאני אעשה עבורך את העבודה. אם הייתי מברך אותך באותו רגע, זה לא היה עוזר. הייתי חייב לדחות אותך, כדי שתלמד איך לצעוק בעצמך".
החברה הישראלית שלנו מורכבת מכל כך הרבה קולות ודעות. אין דרך אחת נכונה להוביל ואין נוסחת קסם בחינוך. אבל המסר של פרשת "בהעלותך" חוצה את כל המגזרים: אהבה אמיתית לא נמדדת רק בחיוכים ובהסכמות. היא נמדדת גם באומץ שלנו להיות לפעמים פחות נחמדים. להציב את הגבול, לתת לשני להתמודד עם הקושי ולדעת שיש רגעים שבהם דווקא החיכוך המעורר הוא זה שיבנה את האנשים העוצמתיים של מחר.
שבת שלום
