היום נהיינו לעם? הרי כבר יצאנו ממצרים, עברנו את הים, קיבלנו את התורה, הקמנו את המשכן, עברנו מלחמות ונדדנו יחד ארבעים שנה במדבר. אחרי כל זה משה אומר לנו שרק "היום" נהיינו לעם?
יש פסוקים בתורה שאנחנו קוראים מהר מדי, אולי בגלל שנדמה לנו שכבר הבנו אותם. בפרשת "כי תבוא", אומר משה לעם ישראל: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך". אבל רגע, היום נהיינו לעם? הרי כבר יצאנו ממצרים, עברנו את הים, קיבלנו את התורה, הקמנו את המשכן, עברנו מלחמות ונדדנו יחד ארבעים שנה במדבר. אם אחרי כל זה משה אומר לנו שרק "היום" נהיינו לעם, כנראה שהוא מדבר על משהו אחר.
רש"י מסביר בשם חז"ל: "בכל יום, יהיה בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". כלומר, לא מדובר ביום שבו עם ישראל נולד, אלא ביום שבו הוא נדרש מחדש להבין מה הופך אותו לעם. לא במקרה, הדברים נאמרים רגע לפני הכניסה לארץ. עד עכשיו, עם ישראל חי במדבר, מוקף בנסים. מן יורד מהשמים, ענן מלווה אותו והוא עדיין בדרך. עוד מעט נכנסים לארץ ושם כבר צריך לבנות מדינה וחברה. לחרוש, לזרוע, להקים ערים, להילחם, לשפוט, להנהיג ולקחת אחריות. במילים אחרות, עד עכשיו, היינו צריכים בעיקר לשרוד את הדרך. מכאן והלאה, אנחנו צריכים להחליט מה נעשה כשאנחנו עומדים ברשות עצמנו.
במשך כמעט אלפיים שנות גלות, היהודי התרגל לחיות בעולם שמישהו אחר מנהל. לפעמים, נתנו לו לחיות בשקט, לפעמים, הגבילו אותו, גירשו אותו, או רדפו אותו. גם יהודים שניסו להיטמע גילו לא פעם שהסביבה כבר דואגת להזכיר להם שהם יהודים. בתוך כל זה, שמרנו על השבת, על פסח, על בית הכנסת, על המשפחה, על המסורת ועל הזיכרון. השאלה הייתה: איך ממשיכים להיות יהודים כשאנחנו חיים תחת שלטונם של אחרים?
חזרנו לארץ
הקמנו מדינה. יש לנו צבא משלנו, ממשלה משלנו, משטרה, בתי משפט, כלכלה ויכולת להגן על עצמנו. אחרי דורות, שבהם אחרים החליטו בשבילנו, האחריות חזרה לידיים שלנו. אבל דווקא כאן נולדת שאלה חדשה ואולי אפילו קשה יותר: עכשיו, כשאף אחד לא מכריח אותנו להיות יהודים, מה אנחנו בוחרים לעשות עם היהדות שלנו?
ב"קול דודי דופק", הרב יוסף דב סולובייצ'יק מדבר על שתי בריתות שמחברות את עם ישראל: ברית גורל וברית ייעוד. ברית הגורל אומרת שאנחנו קשורים מפני שעברנו ועוברים דברים יחד. כשפוגעים ביהודי במקום אחד, יהודי במקום אחר מרגיש שזה נוגע גם אליו. יש לנו עבר משותף, צרות משותפות ולעתים, גם אויבים משותפים. אבל ברית הייעוד שואלת שאלה אחרת לגמרי: לא רק מה קרה לנו יחד, אלא מה אנחנו רוצים לעשות יחד? לא רק מי מאיים עלינו, אלא בשביל מה אנחנו כאן?
זה מחזיר אותי למה שכתבתי לפני כמה שבועות בפרשת "שופטים". עם ישראל מבקש מלך ואומר: "אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי". עצם הרצון במלך אינו הבעיה, הרי התורה עצמה עוסקת בדיני המלך.
אבל המילים "ככל הגויים" צריכות להדליק אצלנו נורה. הרצון להיות עם נורמלי הוא טבעי לגמרי. אחרי דורות שבהם היינו חלשים ונרדפים, ברור שאנחנו רוצים מדינה חזקה, צבא מתקדם, כלכלה טובה, מדע, טכנולוגיה ותרבות. אין שום מעלה בחולשה ואין שום עניין לחזור לגלות. אבל מכאן ועד המחשבה שהצלחה פירושה להיות דומים לכולם, הדרך מסוכנת.
מי אמר שעצמאות פירושה להיות כמו כולם?
בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, מובאת אמירה חריפה: אם אני בגלל שאני אני, ואתה אתה בגלל שאתה אתה, אז הכול בסדר. אבל אם אני מגדיר את עצמי רק מולך ואתה מגדיר את עצמך רק מולי, אז בסוף, אף אחד מאתנו כבר לא באמת יודע מי הוא. המשפט הזה נאמר על אדם, אבל הוא נכון גם לגבי עם. עם עצמאי הוא לא רק עם שיש לו דגל, ממשלה וצבא. עם עצמאי באמת הוא עם שלא צריך כל הזמן להסתכל ימינה ושמאלה כדי לקבל אישור לזהות שלו.
כאן אולי נמצא אחד האתגרים הגדולים שלנו היום. בזמן מלחמה, אנחנו יודעים מצוין מהי ברית גורל. כשאויב תוקף אותנו, הוא לא בודק מי דתי ומי חילוני, מי ספרדי ומי אשכנזי, מי מהמרכז ומי מהפריפריה ולמי כל אחד הצביע. ברגעים האלה, אנחנו נזכרים מהר מאוד שאנחנו עם אחד. אבל מדינה לא יכולה לחכות כל פעם למלחמה כדי לזכור מי היא. השאלה הגדולה באמת היא מה מחבר אותנו ביום רגיל, כשאין אזעקות ואין אויב מבחוץ שמכריח אותנו לעמוד יחד?
פה התורה לא משאירה אותנו עם סיסמה יפה. מיד אחרי "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך", מגיע: "ושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את מצותיו ואת חקיו". כלומר, המילה "עם" אצל התורה מחוברת לברית. לא רק אנשים שחיים באותו שטח ולא רק קבוצה שיש לה היסטוריה משותפת. יש גם משהו שאנחנו אמורים לשאת אתנו.
הדבר הזה לא נמצא רק בבית הכנסת. הוא נמצא בדרך שבה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, בצורה שבה אנחנו מתייחסים לחלש, באחריות שלנו אחד כלפי השני, בשבת, במסורת, במשפחה ובדרך שבה אנחנו מנהלים ויכוח, גם כשאנחנו לא מסכימים. אפשר להתווכח איך הדברים האלה צריכים להיראות במדינה מודרנית. אני אפילו חושב שהוויכוח הזה חשוב. אבל אסור להגיע למצב שאנחנו כל כך עסוקים בוויכוח על הדרך, עד שאנחנו שוכחים לשאול לאן אנחנו בכלל רוצים להגיע.
מי אנחנו
יש רגעים שבהם חברה צריכה לשאול את עצמה לא רק מי ינהל אותה טוב יותר, אלא גם לאיזה כיוון היא רוצה ללכת. ברור שצריך לדבר על ביטחון, כלכלה, יוקר מחיה, כבישים ושירות לאזרח. אלה החיים עצמם.
אבל הנהגה גם משפיעה על דברים שקשה יותר להכניס לטבלת אקסל: איזה חינוך יקבל הדור הבא? איזו מסורת תישאר כאן מובנת מאליה? איזה מקום יהיה לזהות היהודית בחיים הציבוריים שלנו? ומה מתוך כל מה שקיבלנו מאבותינו אנחנו רוצים להעביר הלאה?
פרשת "כי תבוא" מזכירה לנו שהברית לא נחתמה פעם אחת ונשארה במדבר. רש"י מדגיש דווקא את המילה "היום". בכל דור, מגיע יום שבו צריך לבחור בה מחדש. לא בהכרח באותה צורה שבה חיו אבותינו ולא מתוך פחד מהעולם שבחוץ, אלא מתוך ביטחון מספיק גדול לדעת מי אנחנו גם כשאנחנו פתוחים לעולם.
אבותינו הצליחו להישאר יהודים במשך אלפיים שנה בלי מדינה. אנחנו קיבלנו משימה אחרת: לבנות מדינה חזקה, מודרנית ומצליחה, בלי לשכוח למה היה כל כך חשוב לנו שתהיה דווקא מדינה יהודית.
אולי זו המשמעות של "היום הזה נהיית לעם". לא היום שבו סוף סוף נהיינו ככל העמים, אלא היום שבו קיבלנו מספיק כוח כדי לבחור להיות אנחנו.
שבת שלום
