מדוע מביא הביכורים מזכיר מאורעות עבר רחוקים? כיצד הוא קשור אליהם? מדוע פרשת התוכחה נאמרת בלשון נוכח יחיד?
פרשת השבוע "כי תבוא" פותחת במצוות הביכורים. במרכזה של המצווה, אומר מביא הביכורים: "…אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'…", (דברים כ"ו, ה'-י')
מדוע היה צריך מביא הביכורים להתחיל את הווידוי שלו מהמילים "ארמי אובד אבי… וירעו אותנו המצרים… ויתנו עלינו עבודה קשה…" ? מה הקשר ללבן הארמי שרצה לאבד את יעקב אבינו לבין הבאת הביכורים? ומה הקשר בין הצרות שהיו לנו במצרים לבין הבאת הביכורים? הרי הצרות הללו שייכות להיסטוריה הרחוקה, רחוקה מאוד מאותו יהודי שמביא ביכורים. לשם מה הוא נדרש לשחזר את אותם מאורעות היסטוריים רחוקים?
בהמשך הפרשה, התורה עוסקת בעוד שני נושאים: הברכות והקללות בהר עיבל ובהר גריזים ופרשת התוכחה. האם ישנו קשר בין שלושת הנושאים הללו?
נוסיף ונשאל, מהי הסיבה לברכות ולקללות בהרי גריזים ועיבל, הרי לא מדובר במצוות חדשות? שהרי כל האיסורים שמוזכרים באותו מעמד נאמרו בתורה לפני כן, אם כן, מה היא הסיבה להזכרתם שוב?
דיבור אישי
אם נשים לב, הקשר בין מקרא ביכורים והברכות והקללות בהרי גריזים ועיבל ופרשת התוכחה הוא שיש להם מכנה משותף והוא שהם נוקטים בדיבור אישי. הם פונים אל החוויה האישית של האדם כאדם ולא כציבור. מדוע אם כן הם נאמרו בלשון יחיד?
במסכת מגילה, הגמרא דנה בהבדל שבין פרשת התוכחה שבפרשת "בחוקותי" לבין פרשת התוכחה שנאמרת בפרשתנו: "אמר אביי: לא שנו [שאסור להפסיק בקריאה] אלא בקללות שבתורת כוהנים [פרשת 'בחוקותי'], אבל קללות שבמשנה תורה [פרשת 'כי תבוא'] – פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן…", (מגילה ל"א, ב').
"הֵקֵל משה בקללותיו"
מהגמרא משמע שמכיוון שהקללות נאמרו בלשון יחיד, הן פחות חמורות וכמו שכתב רש"י בפרשתנו: "… הֵקֵל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד…". איזו הקלה יש כאן כשהן נאמרות בלשון יחיד? ניתן להסביר שכאשר הקללה נאמרת בלשון רבים, כמו בפרשת "בחוקותי", המשמעות היא גזירה כוללת שבה כל הציבור לוקה יחד באותו האופן. לעומת זאת, השימוש בלשון יחיד, כמו בפרשתנו, ממתן מעט את הגזירה. היא אינה חלה על כולם בבת אחת באותה עוצמה.
לעומת זאת, הרמב"ן רואה את הדיבור בלשון יחיד כאמירה אל היחיד שעליו לקחת אחריות על מעשיו ולא להסתתר מאחרי הרוב: "…ונאמרו כל הדברות כולן [בעשרת הדיברות] בלשון יחיד: "ה' אלהיך", "אשר הוצאתיך"… להזהיר כי כל יחיד מהם ייענש על המצוות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצווה. שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם…", (רמב"ן שמות פרק כ' פסוק ב').
לקיחת אחריות
משה רבנו פונה לכל אחד ואחד מבני ישראל שייקח אחריות על מעשיו, ולכן הוא מדבר בלשון יחיד. כשהדיבור הוא אישי, החוויה היא אישית ואז החיבור הוא הרבה יותר משמעותי וחזק. לכן גם בהבאת הביכורים מדבר מביא הביכורים בגוף ראשון, נוכח, אישי. למרות שמדובר בדברים שקרו לכל עם ישראל ולא רק לו, הוא מתאר אותם כחווייתו האישית. בזה הוא מראה עד כמה הוא צריך לחוש אסיר תודה על מה שיש לו.
הדיבור האישי גם גורם לו לחשוב מה היה קורה אילו ה' לא היה בעזרם של אבותיו ומצילם ומביאם אל הארץ ואל הנחלה אליה באו.
דיבור ישיר וקשר ישיר
את אותו הדבר ניתן לומר גם על מעמד הברכות והקללות בהרי גריזים ועיבל. נכון, אין כאן מצוות חדשות. במעמד זה, לא נאמר שאסור להשגות עיוור בדרך, אלא נאמר שאתה תהיה ארור, אם תעשה כן. הדיבור הישיר חודר ללב של כל אדם מישראל ובכך הוא מתרחק מהמעשה הארור.
גם הברכות והקללות שבפרשת התוכחה נאמרו באופן אישי, הדיבור האישי הישיר "תופס את האדם בגרון", הוא גורם לזעזוע רגשי עמוק ומחזק את מחויבותו האישית למה שנאמר בתורה.
על כן גם מביא הביכורים מביא אתו את החוויה האישית. כך הוא מראה שקיום המצוות הוא לא קיום של מערכת חוקים יבשה, אלא ביטוי ישיר לקשר ישיר עם הבורא.
