אנו חיים בתקופה שבה המציאות מכה בנו גל אחר גל – פיגועים, מלחמות, טילים, חרדה לנו ולילדים שלנו – לכל אדם יש רגע שבו העולם

בפרשת השבוע "עקב", מוצגים שני מודלים של חינוך. דרך מחסור וסבל ודרך שמחה ושובע. האם באמת נדרש לנו תמיד את הכאב כדי להגיע להכרת הטוב?

בפרשת "ואתחנן", כאשר משה רבנו חוזר ומזכיר את עשרת הדברות, לפני כניסתו של העם לארץ הקודש, הוא מעיר שאלה מהותית שמהדהדת עד היום: מה התפקיד

איך לומדים מהעבר מבלי להישבר ממנו? והאם התפקיד של המנהיג הוא להסתיר את הכישלונות, או להפוך אותם למקור של צמיחה משותפת? האם התפקיד של המנהיג

בפרשת "מטות", מתקיים רגע מכונן: מסיבות כלכליות (מרעה עשיר), שבטי ראובן וגד מעוניינים לנחול נחלה בעבר הירדן ולא להתנחל בארץ כנען. "אַל תַעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן",

איך ייתכן שמעשה אלים – רומח שננעץ בזמרי וכזבי – מסתיים בברית שלום הניתנת לפנחס ולמה ממש אחר כך מצווה התורה למנות שוב את ישראל

השבוע, הכותרות רועמות בהכרזות חרם, ציוצי BDS מתעופפים ברשת וגרפיטי אנטישמי מכער חנויות בברוקלין. בתוך הרעש הזה, מנקרת בי שאלה אחת: אולי דווקא הקולות שמחרימים

העם צמא. שוב אין מים. שוב תלונות ושוב – משה ואהרן ניצבים בפרץ. הפקודה האלוקית כפולה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה… וְדַבֵּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע". במקום לדבר, משה

פרשת "קרח" היא סיפורו של איש שחפץ בכבוד. לא סתם איש, אלא ראש משפחה משבט לוי, קרוב משפחתם של משה ואהרון, בן למשפחה שנושאת את

בפרשת השבוע, "שלח לך", מופיע חטא המרגלים. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", הם אמרו. הפלא הגדול הוא שכך הם גם נראו בעיני אויביהם. מה שאנחנו מרגישים על

קרה לכם פעם שהתבוננתם מהצד, רגע גדול התרחש סביבכם, ובלב עלתה השאלה: איפה אני בתוך כל זה? יש רגעים כאלה. משהו גדול קורה, כל העם

למה התורה, שידועה בקמצנותה במילים, מאריכה כאן כל כך בקורבנות הנשיאים, עם אותו טקסט בדיוק, למעט שמו של הנשיא? יש משהו מסקרן כמעט בכל שנה

הייתכן כי סמיכות הפרשיות והזמנים בין המדבר, סיני, ירושלים, הגלות, השיבה, אינה מקרית, אלא תנועה מתמשכת, חוליות בסיפור אחד, עמוק ומקיף? בכל שנה, כשפרשת "במדבר"

נדמה שהגענו אל עידן מוזר שבו אנו עובדים קשה כדי לנוח, ובכל זאת, המנוחה נשארת רחוקה. פרשת "בהר" מציעה פתרון קדום לאתגר המודרני הזה, דרך

בסופה של פרשת "אמור" מופיעה דרמה חריגה: "וַיֵּצֵא בֶן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶן־אִישׁ מִצְרִי… וַיָּקֹב אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל", (ויקרא כ"ד). התורה מפרטת מיהו המקלל, אך לא