בפרשת השבוע "עקב", מוצגים שני מודלים של חינוך. דרך מחסור וסבל ודרך שמחה ושובע. האם באמת נדרש לנו תמיד את הכאב כדי להגיע להכרת הטוב?
כשאנו קוראים בפרשת "עקב", אנו נתקלים בשני פסוקים המציגים שני מודלים חינוכיים שונים לגמרי. מצד אחד: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", (דברים ח', ג') – מודל של הוראה דרך מחסור, סבל וקושי. ומצד שני: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך", (דברים ח', י') – מודל של הוראה דרך שמחה, שובע ותודה.
השאלה המתבקשת היא: איזה מהם המודל הרצוי? האם באמת נדרש לנו תמיד את הכאב כדי להגיע להכרת הטוב?
הסיפור החסידי: הצדיק ממוז'יץ ואמירת ברכת המזון
מסופר על הצדיק ממוז'יץ, רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב, שהיה נוהג לומר ברכת המזון בהתרגשות עצומה, בדמעות של שמחה. תלמידיו תמהו: "רבנו, מדוע אתה מתרגש כל כך דווקא בברכת המזון? הרי אמרת אותה אלפי פעמים!".
השיב להם הרבי: "כשבני ישראל היו במדבר, הם קיבלו את המן רק לאחר שצעקו מרעב. אבל עכשיו, כשאני יושב לפני שולחן ערוך, אני יכול להגיד 'תודה' מתוך שמחה, ללא צורך בצעקה קודמת. זו חסד גדול יותר – לזכות להכיר טוב מתוך שובע ולא מתוך רעב".
המפרשים על שני המודלים
הרמב"ן מסביר שהמן במדבר בא ללמד את עם ישראל שהקב"ה הוא זה שמפרנס אותם, אך זה נלמד דרך חוויה של תלות מוחלטת. לעומת זאת, בארץ ישראל, כפי שמתאר הפסוק "ארץ חיטה ושעורה", המטרה היא ללמוד את אותו לקח, מתוך עושר ושפע.
האור החיים הקדוש מעיר הערה חדה: "גדול יותר מי שמברך בשֹבע ממי שמברך ברעב, כי המברך ברעב – רעבו מאלצו, והמברך בשבע – לבו מאלצו".
רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "פרי צדיק", מוסיף: "עיקר העבודה היא לזכור את השם יתברך בעת השמחה והשפע, כי אז האדם נבחן באמת בנאמנותו".
לקח לבניית אמנה חברתית
ברכת המזון, שנזכרת בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", מלמדת אותנו על אמנה בין האדם לבורא – להכיר טוב גם בזמנים של שפע. אך מכאן אנו יכולים ללמוד על אפשרות לבניית אמנה חברתית דומה – בין אדם לחברו.
כפי שאנו לומדים להכיר טוב לה', גם כשאנו שבעים ולא רק כשאנו רעבים, כך יכולים אנו ללמוד לעזור ולהיעזר, להגיד תודה ולהיענות לצרכי האחר – גם כשאנחנו במצב טוב ולא רק כשאנו במקום של חוסר וקושי. זוהי אמנה חברתית מתקדמת יותר: לבנות יחסי גומלין וחברות, מתוך כוח ולא רק מתוך חולשה.
הלקח לדורנו: חינוך לעתיד
בימינו, עם ישראל נתון לעתים קרובות במצבים של משבר וקושי. אירועי טרור, מלחמות, חילוקי דעות פנימיים – כל אלה יוצרים לעתים תחושת אחדות זמנית. אבל פרשת "עקב" מציעה לנו מודל חלופי: לזכור שאנחנו עם אחד, גם בזמנים הטובים.
המסר החינוכי המרכזי הוא שאיננו צריכים לחכות לצרה כדי לזכור מי אנחנו. אנחנו יכולים – ואמורים – ללמוד להכיר טוב, להרגיש אחדות, ולבנות חברה צודקת מתוך שמחה ושפע. זה התפקיד שלנו כמחנכים, כהורים, וכחברה: לבנות מנגנונים קבועים – כמו ברכת המזון – שיזכירו לנו את החובות והזכויות שלנו, גם כשהכול בסדר.
כי אמתי הוא מה שאמר הצדיק ממוז'יץ: גדולה יותר הברכה שבאה מהלב, מאהבה ושמחה, מאשר זו שבאה מהכרח ומצוקה. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" – זה החזון: עם שיודע להכיר טוב בזמנים הטובים ובכך זוכה להמשיך ולהיות ראוי לטוב הזה.
