האם הרוב באמת תמיד צודק? האם העובדה שמסר מסוים נשמע חזק ומהרבה כיוונים הופכת אותו אוטומטית לאמת? על אמת, רוב והאומץ ללכת נגד הזרם
תארו לכם את הסיטואציה הבאה: שעת ערב, המסך בסלון דולק, ובאולפן יושב פאנל מומחים. כולם שם מדברים בביטחון גמור, הנימה החלטית והקו מאוד ברור. הם יודעים בדיוק מה נכון, מה צריך לעשות ומהי ה"אמת". כדי לחזק את דבריהם, הם מנופפים בסקר, או בהחלטה, שמראים כי "רוב הציבור" חושב בדיוק כמוהם.
האינסטינקט הטבעי והאנושי שלנו באותו רגע הוא להרכין קצת את הראש ולהגיד לעצמנו: "טוב, אם המומחים קובעים, והרוב אתם – כנראה שהם צודקים". הרי חונכנו תמיד ש"הרוב קובע". זה קורה לנו מול החדשות וזה קורה גם כשאנחנו באים לכתוב דעה שונה בקבוצת הוואטסאפ של השכונה. רגע אחרי שאנחנו רואים שעשרה שכנים כבר כתבו בדיוק ההפך, היד שלנו נעצרת על המקלדת. אנחנו מוחקים את ההודעה ופשוט בוחרים לשתוק.
האם הרוב באמת תמיד צודק? האם העובדה שמסר מסוים נשמע חזק ומהרבה כיוונים הופכת אותו אוטומטית לאמת? השאלה הזו עומדת ממש במרכז הדרמה הגדולה של פרשת השבוע שלנו, פרשת "שלח לך".
המציאות בפרשה מזכירה קצת "פאנל מומחים" קדום. עם ישראל חונה במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. משה רבנו שולח קדימה שנים-עשר נשיאים – מנהיגים מוערכים, אנשי מודיעין וצבא – לסייר בארץ כנען. כשהם חוזרים, מתרחשת דרמה. עשרה מתוכם נעמדים מול העם ומשדרים ייאוש: הארץ אוכלת יושביה, הערים בצורות, אי אפשר לנצח. "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". הם מציגים עובדות מהשטח, אבל עוטפים אותן בחרדה גדולה. הקונספציה השתלטה.
מולם, רק שניים – יהושע בן נון וכלב בן יפונה – קמים ומנסים לזעוק אחרת. הם "ידיעת הזהב" שלנו. הקול האותנטי שרואה את המציאות כמו שהיא ומבין שאפשר לנצח. בדיוק כמו התצפיתניות לפני השבעה באוקטובר, או החיילים הפשוטים במוצבים לפני מלחמת יום הכיפורים – יש להם את האמת הפשוטה והברורה ביד. הם מנסים להרגיע וצועקים: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", בואו נפעל! אבל הקול שלהם פשוט טובע בתוך הרעש החזק של הרוב.
חטא העדר
העם בוחר לעשות את הדבר הכי אנושי ו"הגיוני" באותו רגע – הוא מסתכל על המספרים. עשרה בכירים מול שניים. הוא מקשיב לרוב שמשדר פחד, נדבק בייאוש ומוותר על החלום. התגובה האלוקית לכך קשה מאוד: אותו דור שלם ייענש, יסיים את חייו במדבר ולא יזכה להיכנס לארץ.
העונש הקולקטיבי הזה מעורר שאלה קשה: למה בעצם? איזה פשע עשה האזרח הפשוט משבט זבולון, או נפתלי? הוא בסך הכול שמע למומחים והלך אחרי הרוב, בדיוק כפי שחינכו אותו. כדי להבין את התשובה, כדאי להקשיב לדבריו של הרב אליהו דסלר (בספרו "מכתב מאליהו"). הרב דסלר מסביר שהחטא של העם לא היה עצם הפחד. פחד הוא רגש אנושי וטבעי. החטא האמיתי שלהם היה "חטא העדר" – הוויתור על עמוד השדרה הפנימי והכניעה העיוורת לרעש של הרוב.
האזרח הפשוט נענש כי הוא בחר לעשות "מיקור חוץ" למצפון שלו. אדם חופשי באמת הוא כזה שלוקח אחריות על השכל הישר שלו ולא נותן לאחרים לחשוב במקומו, רק בגלל שהם צועקים חזק יותר באולפן.
יש סיפור חסידי נפלא על רבי מנחם מנדל מקוצק, שקולע בדיוק לנקודה הזו.
יום אחד נכנס אליו חסיד, נסער מלחץ חברתי. "רבי!", הוא אמר, "איך אנחנו יכולים לעמוד מול כולם? הרי כל העולם מתנהג אחרת וצועק שהאמת אצלו. האם ייתכן שכולם טועים ורק אנחנו, קומץ קטן, צודקים? הרי 'אחרי רבים להטות'!"
הביט בו הרבי מקוצק ואמר לו משפט שחותך את המציאות: "תגיד לי, אתה באמת חושב שיש שם בחוץ המון אנשים שהגיעו למסקנה הזו בעצמם? ממש לא. יש שם בחוץ בן אדם אחד שטעה ועוד עשרת אלפים איש שפשוט התעצלו לחשוב והעתיקו ממנו בעיניים עצומות. זה לא 'כל העולם' שחושב ככה. זה פשוט עדר שוויתר על המחשבה. אל תספור את האנשים שצועקים – תשקול את האמת".
מחלוקת אינה אסון
המסר הזה פוגש אותנו היום בצומת חשוב. אנחנו חיים בחברה שמוצפת במידע. החברה הישראלית היא פסיפס מדהים של שבטים ודעות וכדי לחיות כאן יחד, אנחנו חייבים לתת מקום של כבוד לכל דעה. מחלוקת היא לא אסון, היא חלק מהיופי והעוצמה שלנו. אבל, ויש כאן אבל גדול, יש הבדל בין לכבד דעות שונות לבין להפוך לעדר.
כשאנחנו שומעים גל עכור של ייאוש, או קולות שמסבירים לנו למה "אי אפשר", חובתנו היא לעצור לרגע. לכבות קצת את רעש הרקע ולשאול את עצמנו בכנות: מה אומר השכל הישר והבריא שלנו?
האתגר שלנו הוא להפסיק לפחד מהרוב ולהעז להיות קצת יותר כמו כלב בן יפונה. לעמוד זקופים, עם עמוד שדרה של אמונה ולזכור שהאמת לא נמדדת בווליום, ברייטינג, או בכמות הלייקים. כשאנחנו מחוברים לאמת הפנימית שלנו, יש לנו את הכוח לבנות כאן עתיד משותף ומואר, גם כשהדרך נראית מאתגרת.
שבת שלום
