סוף השבוע כבר כאן, העיתון מונח על השולחן בסלון ויש איזה רגע של שקט שבו אפשר לקחת נשימה. השבוע, בתוך השגרה הישראלית העמוסה שלנו, זכיתי לעמוד ולהחזיק את בני הרך ולהכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו.
יש משהו מפרק לחלוטין בעמידה מול תינוק בן שמונה ימים. אנחנו, המבוגרים, חיים באשליה שאנחנו שולטים בחיים. אנחנו מתכננים לו"ז, מנווטים בין פקקים, משלמים משכנתא, מתעדכנים בחדשות ומרגישים שאנחנו מחזיקים את העולם על הכתפיים. אז מגיע יצור קטן של שלושה קילוגרמים (או פחות, במקרה שלי), חסר אונים לחלוטין, שלא יודע לדבר, לא יודע ללכת ולא הפיק שום דבר מועיל לחברה – והוא הופך ברגע אחד למרכז היקום שלנו.
הרגע הזה מתחבר לי באופן עמוק עם פתיחת חומש חדש שניגש אליו השבת – ספר במדבר. עם ישראל נמצא בלב הישימון. הם יצאו ממצרים, אך עדיין לא הגיעו לארץ המובטחת. הם באזור מעבר, בתוך ריק והדבר הראשון שהקב"ה מבקש ממשה לעשות במדבר הזה הוא לספור אותם: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת".
כאן מתעוררת השאלה הגדולה שמרחפת מעל הספר כולו: למה לספור אותם עכשיו? בעולם המוכר לנו, סופרים אנשים לפי התועלת שלהם. סופרים חיילים כדי לדעת כמה כוח צבאי יש לנו, סופרים אזרחים כדי לגבות מסים, סופרים מצביעים בקלפי. אבל במדבר? אין שם כלכלה, אין שם אדמה לעבד וכולם ניזונים מהמן שנופל מהשמים. מבחינה תועלתנית, אין להם שום ערך ייצור. אז למה סופרים אותם ולמה התורה מדגישה "במספר שמות"?
באותה נשימה, שאלתי את עצמי השבוע: למה אנחנו מכניסים ילד לברית הנצח של העם שלנו, כשהוא בן שמונה ימים בלבד? למה לא לחכות לגיל שמונה עשרה, כשיגדל, יבין, יוכיח את עצמו, ישרת בצבא, או יתרום לחברה ואז יבחר בעצמו להיכנס לברית?
התשובה לשתי השאלות הללו טמונה בשינוי התפיסה שלנו לגבי השאלה מה נותן לאדם את ערכו.
ערך האות
מייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב, לימד רעיון מטלטל בפשטותו, המבוסס על כך שהשם "ישראל" הוא ראשי תיבות של 'יש ששים ריבוא אותיות לתורה'. הוא הסביר שעם ישראל כולו דומה לספר תורה אחד שלם וכל יהודי הוא אות אחת בתוכו. בספר תורה, יש אותיות גדולות ומעוטרות ויש אותיות קטנות ופשוטות. אבל ההלכה היהודית קובעת כלל ברור: אם אות אחת חסרה – לא משנה אם זו האות הראשונה של המילה "בראשית" או אות פשוטה באמצע מילה חסרת משמעות לכאורה – ספר התורה כולו פסול.
הערך של האות אינו נמדד ביופי שלה, במיקום שלה, או במה שהיא "מייצרת". הערך שלה נובע מעצם קיומה. בלעדיה, השלם איננו שלם.
זה מה שהתורה באה ללמד אותנו בספירה הזו במדבר וזה מה שהרמב"ם מסביר על מהותה של ברית המילה. ברית המילה לא נחתמת בשכל ולא קשורה להישגים. היא חותם בבשר. היא אומרת לתינוק: עוד לפני שפתחת את הפה, עוד לפני שהוכחת את עצמך, עוד לפני שהבאת ציון אחד טוב הביתה – אתה שייך. יש לך ערך מוחלט. אתה אות בספר התורה שלנו, בלעדיך כולנו לא שלמים.
היום, כשאנחנו פותחים את העיתון, גולשים ברשתות או מסתכלים על החברה סביבנו, קל מאוד להרגיש קטנים. מול מציאות לאומית סוערת, מול מלחמה מתמשכת ומול עולם שמקדש רק הצלחות וכסף, האדם הפשוט עלול לשאול את עצמו: מי אני בכלל? מה ההשפעה שלי? אני רק עובד מוסך, מורה, אחות במשמרת לילה, סטודנט, או חייל מילואים עייף. מה אני כבר משנה?
ספירה של אהבה
ספר במדבר בא לומר לכל אחד ואחת מאתנו: "שאו את ראש". תרימו את הראש. הספירה האלוקית אינה סטטיסטיקה יבשה של כוח עבודה, אלא ספירה של אהבה. כמו אבא שמונה את ילדיו שוב ושוב, לא בגלל שהוא לא זוכר כמה הם, אלא מתוך חיבה. במדבר אין מעמדות. אין מנכ"לים ואין פועלי ייצור. כולם שווים מול החול והשמים. הערך שלך אינו תלוי בטייטל שעל כרטיס הביקור שלך, אלא בעצם העובדה שאתה נושא שם, משפחה ודגל, בתוך המחנה הגדול הזה שנקרא עם ישראל.
כשעמדתי השבוע ברגע הברית, ושמעתי את בני הרך בוכה, בעוד המולת העולם והחדשות ממשיכה להרעיש בחוץ – לא חשבתי על התפקיד שימלא יום אחד, או על התפוקה שייצר עבור החברה. הבטתי בו והבנתי את סוד הספירה של פרשת במדבר: הוא לא "עוד אחד". הוא עולם מלא. הוא אות חדשה, טהורה ונושמת שהתווספה לספר הנצח שלנו. בלי האות הזו, קטנה ככל שתהיה, הספר שלנו פשוט חסר.
אנחנו צועדים עכשיו במדבר לאומי מורכב. יש בו סערות חול של מחלוקות, יש בו כאב עמוק של שכול ויש בו לא מעט רגעים של אובדן דרך. אבל הסוד של עם ישראל במדבר, אז והיום, הוא הידיעה שאף אחד אינו מיותר. הלוחם בחזית, המפונה מהצפון, אשת המילואים שקורסת מהעומס והאזרח הפשוט שקם בבוקר לעבודה – כולנו אותיות חיוניות. כשעם שלם מסתכל אחד על השני, לא דרך הפריזמה של "מה אתה מועיל לי", או "מה אתה חושב", אלא מתוך ההבנה העמוקה שבלעדיך הסיפור שלי פשוט פסול – שום מדבר, שומם ומאיים ככל שיהיה, לא יוכל לעצור אותנו בדרך הביתה.
