יש לי לא מעט ספרים שעוסקים באושר. השאלות, החיפושים, הניסיון להבין מה באמת גורם לנו להרגיש טוב, שלמים, מסופקים
השבוע, בחנות ספרים, מצאתי את הספר "100 ימים של אושר". לא קראתי את התקציר, לא בדקתי ביקורות. משהו בכותרת תפס אותי. אולי זו הייתה המילה "אושר", אולי התחושה הזו שבתקופה כל כך מאתגרת כולנו מחפשים אותו, כל אחד בדרכו.
יש לי לא מעט ספרים שעוסקים באושר. זה נושא שמלווה אותי כבר שנים. השאלות, החיפושים, הניסיון להבין מה באמת גורם לנו להרגיש טוב, שלמים, מסופקים. בדרך כלל, אני שומרת ספרים כאלה לשבת, לקריאה רגועה. אבל הפעם, הרגשתי דחף להתחיל מיד, כאילו יש שם משהו שאני צריכה לגלות עכשיו.
כך היה. התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק.
הספר מספר על גבר בשנות ה-40 לחייו, שמגלה כי נותרו לו מאה ימים לחיות, עקב מחלה קשה. בתוך הידיעה הזאת, הוא בוחר להתבונן מחדש על חייו ולשאול את עצמו מה באמת חשוב לו להספיק בזמן שנותר.
העלילה פשוטה יחסית, לא דרמטית מדי, אבל יש בה משהו כן ואנושי. הוא לא מנסה לכבוש פסגות חדשות, אלא דווקא לחזור לבסיס – לבקש סליחה מאשתו, להיות נוכח עם ילדיו, לצאת אתם לטיול, לפגוש חברים ולחוות רגעים קטנים של שמחה יום-יומית.
כבר באותו לילה סיימתי את הספר. לא כי הוא היה יצירת מופת ספרותית, אלא כי היה בו משהו שמשך אותי להמשיך. אולי הסקרנות, אולי ההזדהות, אולי השאלה השקטה שהתלוותה לכל עמוד: למה אנחנו מחכים לרגע האחרון?
שוכחים להרגיש
בסוף הספר, כשהסיפור מגיע אל סיומו הבלתי נמנע, מצאתי את עצמי בוכה. זה הפתיע אותי. אני רגילה להתרגש מסרטים, מספרים זה קורה לי פחות, אבל זו כנראה הרגישות לכל הנושא.
נשארתי עם מחשבה אחת שלא הרפתה – למה אנחנו מחכים לרגעים קיצוניים כדי לעצור ולבחון את החיים שלנו? אולי כי ביום-יום אנחנו עסוקים מדי. רצים ממשימה למשימה, מתמודדים עם לחצים, שוכחים לעצור. שוכחים להרגיש.
אני לא בטוחה שאפשר להיות מאושרים כל הזמן. החיים מורכבים, מלאים עליות וירידות. אבל בעצם, אושר הוא לא יעד רחוק, אלא אוסף של רגעים קטנים והשאלה האמיתית היא לא כמה זמן נשאר לנו, אלא איך אנחנו בוחרים לחיות את הזמן שיש.
מתכון לעוגת מיץ פשוטה ומשמחת
4 ביצים
כוס ורבע סוכר
3/4 כוס שמן
כוס מיץ תפוזים
2 כוסות קמח
שקית אבקת אפייה
להקציף ביצים וסוכר, להוסיף לאט לאט את השמן ואז לאט את המיץ ובסוף, את הקמח ואבקת האפייה.
לאפות עד שקיסם שננעץ יוצא יבש.
