לציון יום הולדתה, גם השנה תעניק קצרין את אות המתנדב לחמישה מתושביה על תרומתם לקהילה. האות יוענק על התנדבות למען קבוצת הכדורשת “אמא’לה”, למען ניצולי השואה ביישוב, למען קהילת בית הכנסת ‘רבי אבון’, מועדונית צמי”ד, וקהילת קצרין בכלל
התרומה לאושרם של אנשים אחרים מספקת משמעות והנאה ולכן עזרה לזולת היא אחד המרכיבים החיוניים בחיים מאושרים. מחקרים מצביעים על כך שכאשר אנשים עוסקים בפעילויות של עזרה לזולת, בהתנדבות על בסיס קבוע, רמת האושר שלהם עולה, מכיוון שתחושת המשמעות והערך שלהם מתגברת. הדברים הם חלק ממשנתו של ד”ר טל בן שחר, המחולל את “מהפכת האושר”, מרצה במרכז הבינתחומי ובעל שם עולמי בפסיכולוגיה ומנהיגות חיובית.
כאשר החלה קצרין להנהיג את הענקת “אות המתנדב” בשנת 1980, היה בן שחר עדיין ילד. גם אז, בטרם נערכו המחקרים, הצביעו אנשים על ההתנדבות כבונוס של אושר לחייהם, כפי שהם עושים זאת גם השנה.
ועדת “אות המתנדב בקצרין לשנת 2014” מעניקה השנה את העיטור הוותיק, לרגל יום הולדתו של היישוב, לחמישה מתנדבים – חפציבה צרויה, בתחום הקהילה; יורם סבג, בתחום הספורט; יהונתן אינגרם, בתחום הנוער; יצחק זסלבסקי, בתחום החינוך והרווחה; יעקב שחר בתחום הדת.
כולם, מהראשונה ועד לאחרון, מחוללים מעגלי אושר סביב להם, בוודאי גם בתוך עצמם, מעין “חיילים במהפכת האושר”.
חפציבה צרויה
מתנדבת רב-תחומית
חפציבה צרויה, אם לארבעה ונשואה ליעקב, מתנדבת מזה עשר שנים במד”א קצרין כנהגת אמבולנס, כוננית וחובשת בכירה. היא מתנדבת גם במתמי”ד צפון של מג”ב בגולן, ומזה שנתיים גם בסיירת הורים בקצרין. מספיק? לגמרי לא, היא גם רשומה כנהגת אוטובוס לשעת חירום במועצה האזורית גולן, וכחובשת לעת רעידות אדמה במועצה המקומית קצרין. מי יודע אם עד פרסום הכתבה לא תגלה צרויה ערוץ התנדבות נוסף להירתם אליו, כאשר היא מוצאת די זמן להקדיש גם למשפחה וזו משיבה לה בתמיכה ובאהבה. בצדק.
איך, איך מספיקים הכל ומדוע כל כך הרבה?
צרויה: “אני מתחילה את היום מאוד מוקדם, מתעוררת ברבע לארבע ומחלקת את הזמן שלי – חצי משרה כנהגת אוטובוס בחברת ‘רמה’ וחצי משרה כאם בית בישיבה התיכונית באלוני הבשן ואני גם רוקדת בימי ראשון. אני אוהבת כל עיסוק שאני עושה, זו הסגולה, לאהוב את מה שאתה עוסק בו.
“אני משתדלת להתנדב במד”א אחת לשבוע, במג”ב אחת לשבועיים, בסיירת ההורים אחת לשבועיים ואף משתתפת ביתר הפעילות של הנוער. השבוע הייתי פעמיים בפעילות של סיירת הורים, שכוללת גם השתתפות בהרצאות ופעילות עם נוער ביום רביעי.”
נתמקד בסיירת ההורים, הנוכחות שלכם לא מפריעה לנוער?
“הם כבר התרגלו לסיירת, עד כדי כך שהם משתפים אותנו, גם הנשים, במשחק הכדורגל ב’גן מיקולוב’ החדש. אפשר לומר, שהם כבר הסתגלו אלינו כחלק מהנוף. אנחנו לא ‘חופרים’ להם בנשמה, אנחנו לא מסתכלים עליהם, לא בוחנים אותם אלא מדברים איתם וגם נותנים להם סוכריות. אני מציגה את עצמי, שואלת את הנער לשמו, לכיתתו, איך מבלים, מה חסר בקצרין. יש המון קבוצות של נוער שאנחנו יודעים איפה הם, ועוברים בין הקבוצות.”
מה עושים בהתנדבות במג”ב?
“אנחנו יוצאים 3-4 חבר’ה בניידת, מקבלים תדרוך מיוסי כהן המפקד שלנו ממושב שעל; איפה לפתוח מחסומים, איפה יש גניבות של בקר, אנחנו מסיירים במטעים, בכבישים ובודקים כלי רכב.”
משהו לומר לציבור?
“להתנדב זו תרומה לקהילה, זה מאוד חשוב. אני קוראת לציבור, למי שמעוניין, להקדיש מזמנו מעט למד”א, לסיירת הורים, למג”ב. כל התנדבות עושה טוב לנשמה וזה גם חינוך טוב לילדים”.
יורם סבג
קבוצת “אמא’לה”
שייכת לליבי
מזה שש שנים יורם סבג הוא מאמן קבוצת הכדורשת “אמא’לה” של קצרין. האימהות המסורות המשתתפות, הגיעו בהדרכתו להישגים מפליאים בליגה הארצית, כפי שהוא אומר “הבאנו ניצחונות וכבוד לקצרין”. הקבוצה והספורט בקצרין מונחות אצל סבג ממש בסמוך ללב. לאחרונה אף עבר קורס מאמנים בוינגייט, אבל הוא בכלל מכונאי של ציוד חקלאי בקרית שמונה, רגע, מי סופר?
סבג, 54, נשוי לאתי, אב לשניים וסב לנכדה, מזל טוב, נכנס לתחום הספורט ביישוב כאשר הגיע לקצרין עם המשפחה בשנת1990. הוא פתח כשחקן בקבוצת הכדורגל, ואחרי כמה שנים היה למאמן הקבוצה ‘הפועל קצרין מתנ”ס קצרין’ בליגה האזורית. משם עבר לכדורשת נשים, להקים ולאמן את קבוצת ‘אמא’לה’. שלוש שנים היתה הקבוצה בליגת המתנ”ס, בשנתיים האחרונות עלתה לליגה הארצית, שיחקה בחיפה נגד קבוצות מהמרכז, ויצאה לטורנירים וניצחונות באולמות ובחוף באילת במסגרת ה’ספורטיאדה’. בשנה האחרונה, לאחר 13 ניצחונות רצופים, דורגה הקבוצה במקום השני בליגה הארצית.
מי אלה שעושות כבוד כל כך גדול?
סבג: “כל שבע הנשים בקבוצה הן תושבות קצרין, זו ליגה לאימהות בלבד, הכל בהתנדבות, בנות 30 ומעלה, המבוגרת בת57. המנהלת שלי היא אביבית שירן, בלעדיה אני לא יכול לזוז, כל מאמן היה גאה בה. הקפטנית היא קרן רוט, ושאר המשתתפות הן אפרת רובינשטיין, אתי חרבי, יעל מנסור, אולגה, ואודי – שחקנית חיזוק מיקנעם.”
מה זה דורש מהן וממך?
“הן מתאמנות פעמיים בשבוע במתנ”ס ונוסעות למשחקים בכל שבוע במשך העונה. הן משקיעות מעל ומעבר, ממושמעות, רוצות להצליח, מתעלות ושומרות על עצמן. הן משחקות, הן מתאמנות, נראות טוב, ומגיע להן קרדיט על כל ההשקעה. הן יוצאות מהבית בשש בערב, חוזרות בשתיים בלילה. כל הכבוד לנשים האלה, שהן מאוד ‘רעבות’ לעונה, שמתקיימת בין אוקטובר למאי.”
כאשר האימהות כל כך עסוקות, מה עושים הילדים?
“לפעמים הם מגיעים לראות אותן. למשחק האחרון של הליגה לקחנו את הבעלים והילדים והיה כיף משפחתי ענק. ניצחנו במשחק טוב ביקנעם, הבעלים והילדים ראו מה האם עושה, עודדו בצורה מרשימה, לשמחתי הגדולה.”
יש גם דור המשך?
“לפני שלושה חודשים הקמתי יחד עם המאמן סהר ליגת נערות כדורשת, גם בהתנדבות, גם באחריותי, שהשיגו מקום שלישי בטורניר בבאר שבע, שיחקו יפה והביאו כבוד.
“אני רוצה להמשיך בעשייה ולהמשיך להקים את ‘אמא’לה’ ומחפש שחקניות שיצטרפו לקבוצה. אני רוצה להביע תודה רבה אישית למתנ”ס ולמועצת קצרין שנותנים יד ובלעדיהם לא היינו יכולים השנה לזוז וגם לנהג הנאמן שלנו אלכס.”
דיברת רק על הקבוצה, את עצמך שכחת קצת…
“אני כל כך אוהב אותן, מכל הלב ואני רוצה גם להודות לאשתי שבזכותה אני יוצא והיא מאפשרת לי לעסוק בעניין שאני אוהב.
“אני אישית אוהב לעזור, אני רוצה לגדל דור תרבותי, שילכו לספורט ולא לרחובות, אני רוצה לפתח מודעות לספורט, לתזונה נכונה. מעולם לא ביקשתי כסף מעולם ולא אבקש, כי הקבוצה שייכת לליבי”.
יצחק זסלבסקי
מתנדב לגילאי 6-90
יצחק זסלבסקי 74, הקים בקצרין “בית חם” ראשון לניצולי השואה, הוא מרכז את הארגון ביישוב ומידי בוקר אף מתייצב כמתנדב בשמירה על בטיחות הילדים שיורדים מההסעות בפתח בית ספר “גמלא”. הוא עשה מרחק ענק מהעיר חרסון באוקראינה, בה נולד ב-9.9.1940 ועד ארגון ניצולי השואה בקצרין, לגביו זו סגירת מעגל.
מלחמת העולם השנייה נפתחה ברוסיה ביוני 1941 בהיותו אך בן עשרה חודשים. בתחילת אוגוסט ברחה המשפחה, ההורים ושלושת ילדיהם מפני הנאצים ברכבת משא אל תוככי רוסיה. לא רחוק ממוסקבה יצא אביו והוא על ידיו מהרכבת, אך כששב היתה התחנה ריקה. מנהל התחנה ריחם על האב, צייד אותו בכרטיס לרכבת לאורל וכך הגיע עם בנו לצילבינסק ומצא מקום עבודה במפעל במקום. בתום חודשיים חברו אליהם האם והאחים. “איך זה להיות פליט שואה?”, שאלו העובדים במקום את האב.
היום, 70 שנה לאחר שהיה ניצול בעצמו, מטפל זסלבסקי ב-122 ניצולי שואה בקצרין, הקים עבורם “בית חם” בביתו, ואומר שעבורו זה מעין גשר.
לישראל הוא הגיע בשנת 1994, לאחר כהונה בת 29 שנים כמהנדס מכונות, עם אשתו הלנה ז”ל, שהלכה לעולמה שנים ספורות לאחר מכן ועם הבת היחידה יוליה תבל”א, שבינתיים נישאה והביאה לעולמו שתי נכדות, האחת סיימה שירות צבאי והשנייה בכיתה ט’.
מאז בואו לארץ היה עיקר עבודתו של זסלבסקי בתחום בקרת איכות במפעל אר”י בכפר חרוב. בגיל 68 הודיעו לו שזהו, אדם צריך לצאת לפנסיה ותוך חודשים ספורים הוא מצא מקום בבקרת איכות במפעל “שבב הגולן” בקצרין, הוזמן למכללת “אורט בראודה” לכרמיאל להנחות פרויקטים גמר במכניקה ובשנה האחרונה הוא מורה בבית ספר “ברנקו וייס.”
לאחר שנותר לבדו כאן, הפצירה הבת שיחבור אליה לפתח-תקוה, אך הוא סירב: “אני לא רוצה להחליף את ביתי, אלא להיות חופשי ולא תלוי בילדיי,” אומר זסלבסקי. “לכן נכנסתי כאן לכמה חוגים, למקהלה, תיאטרון, למקהלת ‘ווקל’, לפטנג, בשבוע שעבר הבאנו שלושה גביעים! זה ממלא את זמני, רציתי קצת להוריד משהו, אבל חבל לי, אני לא יכול לעזוב.”
ספר על ההתנדבות שלך, מה היא מקיפה?
זסלבסקי: “לפני שנתיים הזמינו אותי למתנ”ס וביקשו שאהיה אחראי על קבוצה גדולה של ניצולים. למדתי את הנושא, היום אני ראש הקבוצה והפכתי את ביתי ל’בית חם’. עד שהתחלתי לעבוד איתם חשבתי שאני עסוק מאד, רק עכשיו אני מבין שהחוגים שלי הם אפס לעומת העבודה שאני עושה. בין כל עיסוקיי היתה גם תמיכה בקבלת מעמד של ניצולים לאנשים שלא היו בגטאות אלא פליטי אזורים שנכנסו אליהם הנאצים, יוזמה שאושרה בחקיקה.
“במסגרת ‘בית חם’ נפגשים אנשי הקבוצה פעמיים בשבוע בביתי, שותים קפה, אוכלים משהו, מדברים, שומעים שיעורים והרצאות וחום הלב מורגש בכל מקום. אנחנו נפגשים כמו משפחה ואף יוצאים לביקורים בבתים של אנשים חולים, שואלים לשלומם וכולם יודעים שהם בקבוצה, זה הכי חשוב, להרגיש שייך. זה מה שאני רוצה שיהיה ברמה.”
ההתנדבות שלך כוללת גם גילאי שש ומעלה?
“משימה מיוחדת בה התחלתי לפני שנה, היא היענות לעזרה בבטיחות ילדי בית ספר ‘גמלא’. עקב הבעייתיות של הגישה לבית הספר, אני רואה את תפקידי הן בסיוע לנהגים שמביאים את הילדים אבל גם בהסברת משמעות הבטיחות לילדים ולהורים, שחס וחלילה לא יהיו תאונות. לדעתי צריך ללמד את הנהגים ואת הילדים איך לנהוג כשמגיעים לבית הספר; למשל, שהנהג לא יצא מהמכונית, שלא יפתח את הדלת, שהילדים צריכים להכין את כל הציוד לבית הספר עוד בבית. כאשר המכונית עוצרת, עליהם לפתוח את הדלת, לומר שלום להורים וללכת ישר לבית הספר. אני שם מידי יום, אני רוצה ללמד את ההורים, אני רוצה לעשות עבודה עם משמעות בתחום הזה. אני רוצה לכנס ישיבה גדולה ולהסביר לכולם מה המטרה שלנו, לא לעמוד סתם עם בגד צהוב מידי בוקר. ואני גם דוחף את שאר הניצולים לעמוד איתי ביחד, אומר להם שזה טוב לבריאותם, שחשוב להיות חלק מקבוצה. אני לא יכול לעשות משהו סתם.
“אני רוצה להודות לכמה אנשים, לארז כהן שתורם לנו רבות, לשתי העוזרות שלי שעושות עבודה יוצאת מן הכלל – ראיסה קוזלובה ואירינה קסל, ליליאה לודז’ינסקי ונשים נוספות”.
יעקב שחר
נפגשים בווטסאפ
רבי אבון
בידו האחת יעקב שחר הינו מנהל תפעול במפעל “רדימיקס” תעשיות בטון בקצרין, בידו האחרת הוא מוסיקאי, יוצר ומורה לנגינת מוסיקת עולם. ידיים לא נשארו, לכן בכל מאודו ובנפשו הוא מקים ומנהל, בשפת הקודש – גבאי, של בית הכנסת “רבי אבון” בקצרין ומגבש סביב לו קהילה צעירה שהולכת ומתקרבת לעולם התורה.
שחר, 42, נשוי לחגית ואב לשניים, בקצרין מזה 22 שנים, מחלק את הזמן הפנוי שנותר לו בין המוסיקה לבין ההתנדבות בתחום בית הכנסת. הוא עלה לקצרין לדבריו: “לגמרי במקרה, כשף קונדיטור של מלון כינר. אני רב-תחומי, לימים עזבתי את המלון, עברתי לגור בקצרין, כי אני ואשתי התאהבנו במקום ובנינו בית”. לזוג שני ילדים בוגרי הטכני של חיל האוויר, תום הבכור וסתיו הקטן. היום תום בוגר מכינת קשת יהודה, סתיו נכנס השנה לאותה מכינה ולאחר מכן מתגייסים השניים לצה”ל.
בבית הוא מוזיקאי ונגן, בונה כלי נגינה, מלמד נגינה בעוד ובכלים אוטנטיים ששייכים למוסיקת עולם. הוא מלמד הן את הפרקטיקה והן את יסודות המוסיקה לתלמידים מרחבי הגולן ואף בונה את כלי הנגינה.”
נעבור לציפור הנפש, ההתנדבות?
שחר: “לפני כחמש שנים, מינה אותי רב העיר קצרין הרב יוסף לוי, ולקחתי על עצמי את כל ההקמה המחודשת של בית הכנסת ‘רבי אבון’. במקביל גיבשתי קהילה צעירה, של בני 20-40, רובם עצמאים שעסוקים במשך היום ולכן החלטנו לקיים עבורם מנין מאוחר.
במסגרת תפקיד זה אני מנהל את סדר התפילות בבית הכנסת, את נוסח התפילה וכל העניינים הארגוניים והמוניציפליים. על מנת לממן את שיפוץ המקום וציודו דאגתי להתרים בקהילה ואכן ביד רחבה נתרמו ארונות לספרי קודש, ספרי קודש, כסאות, שולחנות, כל מה שאמור להימצא בתוך בית הכנסת.”
מה מאפיין את קהל בית הכנסת הזה?
“מדובר בכ-50 גברים, חלקם רווקים, חלקם נשואים. זו חברה מאוד צעירה, חילונית לשעבר, כמוני, לכן היה לי דו שיח עם חבריה, אני יודע לדבר בשפתם ולסחוף אותם אליי. זו חברות ישנה, קרובה, וגם היכרויות חדשות. הזמנתי אנשים, הם התאהבו במקום ובקהילה וזה זרם. ברוך השם, זה הולך וגדל מיום ליום.
“מעבר לבית הכנסת, אנשים מהציבור פנו אליי וביקשו גם ללמוד. מכיוון שהם עובדים ועסוקים, הצעתי שנפתח ‘כולל ערב’ משמונה וחצי בערב עד עשר. לאחר שאישרו זאת, צירפתי אליי לפני כחצי שנה את רבני קהילת ‘אפיקי גולן’ על מנת להעביר שיעורים; מדובר ברבנים אביעד ששון, תומר עזרא, דוד מלכה והרב אלון קלינמיאן, ואף הרב לוי לוקח חלק בהעברת השיעורים. מידי ערב אנחנו מתכנסים עם מעט כיבוד קל, יושבים ולומדים תורה. הרב שנמצא באותו יום הוא זה שמעביר את השיעור; החבר’ה, מה שנקרא, מתכנסים ולומדים תורה.”
והנשים?
“עזרת הנשים פתוחה לרשותן, אך פחות מהן מגיעות. השיעורים לנשים מתקיימים יותר ב’כולל’ של ‘אפיקי גולן’.”
כיצד אתה צופה את עתיד בית הכנסת?
“אני מתכנן לסחוף יותר ויותר לקהילה, להגדיל אותה כמה שיותר ולהגיע לכל אחד שנפשו רוצה להתפלל, ללמוד וסתם לדעת ולשמוע.
“שם הקהילה הוא ‘משפחת רבי אבון’, גם בווטסאפ. אנחנו גם מתכנסים לעיתים ל’על האש’, לטיולים משותפים. לאחרונה נסענו לאומן לקברו של רבי נחמן, חזרנו עם חוויות מדהימות ולאחר מכן יצאו לשם עשרה נוספים.
“בשלושת החודשים האחרונים אנחנו מקיימים בשבת בצהרים לימוד משותף לאבות, בנים ובנות. אנחנו מכנסים אותם, מספרים על פרשת השבוע, לומדים פרקי תהילים ביחד בשירה ולכל זה מתלווה שולחן חטיפים וממתקים. בסיום כולם ניגשים לקבל הפתעה ממני, גם ההפתעות מתקבלות מתרומות. איננו מתוקצבים על ידי שום גוף, אנחנו מתקיימים רק מתרומות, כל מה שיש כאן יצרנו בעצמנו. הפעלתי כל אדם שיכול לסייע והקמנו מקום מתוק, ברוך השם. כמובן שאיננו עושים דבר ללא הנחייתו של הרב לוי, הוא הראש, באמת תומך בכל אחד ואחד ותמיד יודע למצוא את הדרך”.
יהונתן אינגרם
אחרון חביב באמת
יהונתן אינגרם, 17, הוא בנם של עידית, מחנכת בבית ספר “גולן” בחספין וקובי, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה. הוא אח לשש אחיות, עולה לכתה י”ב לומד בישיבה התיכונית “אורט” בטבריה, מתנדב מסור במועדונית צמי”ד ובהדרכה בבני עקיבא.
“ההתנדבות במועדונית היא יוזמה אישית שלי מזה שנתיים. בנות מהסניף הזמינו אותי לסייע בקייצת, הגעתי והמשכתי למועדונית”, מספר אינגרם. “אני אוהב אותם והם אותי, זו אווירה של כיף, לשמח אותם, אווירה ‘חבל-על-הזמן’.
בתחילה התנדבתי בפסקי זמן ועכשיו אני כבר נמצא שם ברציפות, שלוש פעמים בשבוע, לשעתיים כל יום.”
מה כוללת ההתנדבות בצמי”ד?
אינגרם: “אני רוצה לציין, כי המנהלת אלינורה היא האדם הכי טוב בעולם, הכי כיף לעבוד איתה. אנחנו מבצעים איתם פעילויות שונות, משחקים איתם בג’ימבורי, מצלמים עם יעל, בחופש אנחנו פועלים יותר בטיולים ובבריכה. בנוסף לכך, מתקיימת בחופש קייצת במשך שבוע שלם, כל יום מהבוקר עד אחר הצהרים.”
מה זה נותן לך?
“הרגשה טובה, כיף, שמחה, המון משמעות, אתה יודע שהילדים מחכים לך, אם לא הגעת הם שואלים כל הזמן, זה ממש חשוב.
התרומה היא עוד מהבית, שתי האחיות הגדולות שלי הן ‘קומונריות’, האחת בנהריה בסניף של שכונת מצוקה והשניה בנוקדים בגוש עציון. בשנה הבאה בע”ה אמשיך”.”
אשרייך, קצרין.
