פרשת "וישב" מתארת את הסיפור הכאוב של מכירת יוסף וההתדרדרות בעקבותיה. חנוכה המתקרב מחזיר אותנו לרגע נדיר שבו אהבת אחים הולידה את אחד הניצחונות הגדולים בתולדותינו
בכל דור, חוזרת השאלה המטרידה: מהו כוחה של אחווה? האם די באהבת אחים כדי להפוך מציאות, או שמא שנאה פנימית מספיקה כדי להפיל גם את הגדולות שבמשפחות? פרשת "וישב" מציבה אותנו מול אחת הסצנות הכואבות בתולדות עם ישראל – מכירת יוסף, אירוע שנולד מתוך קנאה ושנאת אחים, שהפכו למפץ גדול שהטיל את המשפחה בעומק הבור, ממש כמו את יוסף עצמו.
מנגד, חנוכה המתקרב מחזיר אותנו לרגע נדיר שבו אהבת אחים, שותפות והסכמה פנימית הולידו את אחד הניצחונות הגדולים בתולדותינו. השאלה המתבקשת היא אחת: מה קורה לעולם – ולעם – כשהוא נשען על שנאה ומה קורה, כשהוא נשען על אהבה?
שנאת האחים בפרשת "וישב" אינה עוד מחלוקת משפחתית. הפסוק "ויראו אחיו… ויקנאו בו" מתאר מדרון חלקלק, שמתחיל בתחושת קיפוח, ממשיך לכעס ומסתיים בהחלטה קשה שמפרקת את הבית מבפנים. בבראשית רבה, חז"ל מתארים כיצד השבר לא נעצר באחים עצמם – הוא יהפוך ליסוד גלות מצרים, לשרשרת ארוכה של כאב לאומי. הרמב"ן מסביר שהחטא העמוק היה איבוד היכולת לראות באח את הטוב שבו. כשהלב נסגר, הפירוד נעשה בלתי נמנע. כאשר הפירוד חזק מספיק, הוא גובר אפילו על קשרי דם.
נקודה של אור
מנגד, ניצב סיפור חנוכה ובו דמותה של האחדות עולה באופן מפתיע דווקא מתוך חולשה לאומית. היוונים ביקשו לטשטש את זהותנו, אך מתוך הערפל, התעוררה תנועה הפוכה – אחווה. "איש את רעהו יעזורו" הופך לתיאור רוח התקופה: כוח קטן ומועט, אך מאוחד לחלוטין, מצליח להתמודד מול אימפריה אדירה. המהר"ל מסביר שניצחון חנוכה היה בעיקרו ניצחון רוחני – ניצחון של מהות, של נאמנות, של זהות יהודית שאינה מתפזרת, אלא מתרכזת בנקודה אחת של אור.
כך נוצר מפגש רעיוני בין שתי הפרשות: מכירת יוסף פותחת גלות, מפני שהבסיס שלה הוא שנאה. חנוכה פותח גאולה, מפני שהבסיס שלו הוא אהבה. "על מה חרב הבית? על שנאת חינם", מלמדים אותנו חז"ל וממילא, על מה ייבנה? על אהבת חינם. כשהפרשה והחג נפגשים זה לצד זה, הם מעמידים אותנו מול תמונת ראי: שנאה מטילה אותנו לבור, אהבה מעלה אותנו ממנו.
בימינו, התובנה הזו הופכת קרובה מתמיד. החברה הישראלית נמצאת בשנים של מתיחות, פוליטית וחברתית גם יחד. מילה אחת קיצונית יכולה להפוך לשבר ודי בוויכוח אחד כדי לפרום קשרים. אבל המציאות האחרונה הוכיחה, פעם אחר פעם, שכאשר עם ישראל בוחר באחדות – למרות ויכוחים, למרות דעות שונות – הוא הופך לכוח אדיר. ראינו את זה באירועים הביטחוניים, בשעות חירום, בעזרה בין שכנים ובמסירות שאין לה אח ורע. שוב ושוב, התברר שהאור שאנו מדליקים זה לזה חזק לא פחות מהאור שאנו מדליקים בחנוכייה.
להוסיף אור
כאן נכנס אחד הסיפורים היפים בחסידות, סיפורו של האדמו"ר מגור: בליל חנוכה אחד, שאל את חסידיו מדוע מדליקים שמונה נרות, הרי הנס היה שבעה ימים בלבד, שהרי ביום הראשון היה שמן כמידה מספקת, ואז השיב: "הנס הגדול ביותר היה שכולם הסכימו להדליק מאותו שמן. הכוהנים, הלוחמים, פשוטי העם – כולם התאחדו סביב נקודת אור אחת. זו הייתה האחדות הראשונה אחרי זמן של פירוד. האחדות הזו – היא הנר הראשון, המקור לכל הנסים שבאו אחריו".
בהמשך הוסיף: "כשאנחנו מדליקים את הנרות, אנחנו מוסיפים בכל יום. לא די להישאר באותה רמת אחדות – צריך להוסיף אור, להוסיף חיבור, להוסיף אהבה". כך הופכת החנוכייה לסמל חי, לא רק לזכר הנס, אלא להזמנה להדליק את הלבבות, בכל יום מחדש.
כך מתבררת התמונה השלמה: פרשת "וישב" מזכירה לנו לאן שנאה יכולה להוביל. חנוכה מזכיר לנו לאן אהבה יכולה להרים. השבוע הזה מזמין אותנו לבחור מה נרצה להדליק – את אש המחלוקת, או את אש האחדות.
אור שעובר מאדם לאדם בונה עם ואהבת אחים היא הנר שמדליק את כל השאר.
שבת שלום וחנוכה שמח
