עם ישראל תפקידו להיות אור לגויים, לגלות את מלכות ה’ בעולם. כך עושה יוסף כשהוא מיישם את התורה הלכה למעשה בגלות, ואומר “לאלוקים פתרונים”. כך עושה גם יהודה המכבי כשהוא נושא את נס המרד וקורא “מי לה’ אלי”, ובסיום המלחמה הולך לטהר את המקדש
“וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען… אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן… וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ויעש לו כותנת פסים… ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום… ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו… ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו”
יעקב אבינו מטפח את יוסף בנה של רחל האישה האהובה, זו שמלכתחילה רצה להתחתן רק איתה. מתוך כך יוסף הוא הנבחר להיות הבכור, הממשיך את תורת אביו. “בן זקונים” – בן שנולד ליעקב לעת זקנותו. אונקלוס מתרגם “בר חכים הוא לו” – כל שלמד משם ועבר מסר לו. פירוש אחר שהיה זיו איקונין שלו, כלומר דומה לו. ועוד “בן זקונים” – זקן – זה קנה חוכמה, כלומר יעקב מעביר את תורת האבות שנלמדה בבית מדרש של שם ועבר ליוסף. מה מיוחד בתורת שם ועבר? בית מדרש זה מוציא את התורה אל החיים. מיישמים את התורה הלכה למעשה, בגלות, בין הגויים, במציאויות השונות. אברהם העברי, הוא מהעבר האחד וכל העולם מהעבר השני. יעקב הולך ללבן, יוצא לגלות “ויבא יעקב שלם”, חוזר עם ילדים בשמות עבריים, עם לשון הקודש ועם מלבוש יהודי. (שלם – שם, לשון, מלבוש).
עיקר חג החנוכה הוא החינוך, חנוכת המזבח, תפעול המרכז הרוחני ששם שוכנת השכינה ומשם יוצאת קדושה לישראל. עיקר המצווה בחנוכה זה להדליק נר שמן לפרסום הנס, פרסום זה הוא הוצאת האור אל הרחוב כדי להאיר באור התורה וערכיה, “כי נר מצווה ותורה אור”
יעקב מעביר את כתונת הפסים ליוסף. הכתונת היא מעין גלימה של פיקוד – הוא מעביר ליוסף את תורתו. יוסף אכן מגיע למצרים, כולם יודעים שהוא נער עברי, הוא לא משנה את שמו, הוא נשאר יוסף למרות שפרעה נתן לו תואר חשוב וקרא לו “צפנת פענח”, הוא שמר על מלבושו, שכן כל מי שראה אותו ידע שהוא נער עברי ושם שמים שגור בפיו, כאומרו “לאלוקים פתרונים”. הוא מקדש שם שמים ברבים, וגם כשהוא פותר את החלומות לפרעה הוא אומר לאלוקים פתרונים.
יוסף ממלא את שליחותו במצרים כנצר לאבות הקדושים שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני, וכן הוא ממשיך את שליחות האבות להודיע את שם ה’ בעולם בכל מקום אליו הם הגיעו. מלכיצדק אומר לאברהם, “ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגר צריך בידך…” ליצחק אומר אבימלך, “ראה ראינו כי היה ה’ עמך… אתה עתה ברוך ה'”. לבן בונה מצבה, קורא לה גלעד, ואומר, “אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו…” האבות בדרך התנהלות חייהם וגלגוליהם הודיעו את האמונה באל אחד בעולם כולו, במעגלים מצומצמים ורחבים.
גם עם ישראל תפקידו להיות אור לגויים, לגלות את מלכות ה’ בעולם.
קרבים אנו לחג החנוכה. היוונים גזרו גזרה להניק את התינוקות בקרן השור וציוו לכתוב על הקרן “אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל”. השור הוא סימלו של יוסף, עליו נאמר “בכור שורו הדר לו”. היוונים רצו לעקור מהילדים את הזהות היהודית, את השם, הלבוש והשפה. מלחמת היוונים ביהודים לא נועדה להשמיד את עם ישראל אלא לטשטש את זהותו. הם לא החריבו את המקדש, הם פרצו בו פרצות כדי שכולם יוכלו להיכנס. הם לא שפכו את השמנים, הם טימאו אותם. הם הקימו גימנסיה בהר הבית כדי להציע תרבות אחרת במקום ביהמ”ק, הציעו מגרש במקום מקדש, קרבות גלדיאטורים, ספורט, נגינה, פילוסופיה, תרבות הלניסטית במקום יהדות. רבים וטובים התייוונו, שינו את שמותיהם, מלבושם ושפתם.
כאשר יהודה המכבי רואה שעם ישראל עלול לאבד את זהותו ומתוך כך את תפקידו בעולם, הוא נושא את נס המרד וקורא “מי לה’ אלי”. מעשה זה הוא בחינת “הדלקה עושה מצווה”. יהודה הדליק את הנר בליבם של היהודים והצית את אש המרד באימפריה היוונית, אך הוא לא הסתפק רק בניצחון בקרב, אלא בסיום המלחמה הוא הלך לטהר את המקדש.
“המאירי” סובר שעיקר חג החנוכה הוא החינוך, חנוכת המזבח, תפעול המרכז הרוחני ששם שוכנת השכינה ומשם יוצאת קדושה לישראל. עיקר המצווה בחנוכה זה להדליק נר שמן לפרסום הנס, פרסום זה הוא הוצאת האור מביהמ”ק, מהבית, אל הרחוב כדי להאיר באור התורה וערכיה, “כי נר מצווה ותורה אור”.
