האם רמאי, שהתרגל להשיג את מבוקשו בדרכי מרמה, מסוגל להשתנות, או שגם כשהוא מושיט יד לשלום, עלינו לחשוש שמא מאחוריה מסתתרת תחבולה נוספת?
מה אתם אומרים? אדם, שגדל והתחנך על ברכי אידאולוגיה עוינת, יכול ביום מן הימים להפוך לשותף אמיתי של מי שנחשב בעיניו לאויב? האם רמאי, שהתרגל להשיג את מבוקשו בדרכי מרמה, מסוגל להשתנות, או שגם כשהוא מושיט יד לשלום, עלינו לחשוש שמא מאחוריה מסתתרת תחבולה נוספת? ובעיקר – מי רשאי לקבל את ההחלטה להאמין לו, כאשר את מחיר הטעות משלמים אחרים?
השאלות הללו מעסיקות אותי לא מעט, כשאני מתבונן במציאות הישראלית העכשווית. מצד אחד, אני מאמין ביכולתם של אנשים להשתנות, להתגבר על מחלוקות ולבנות שותפויות גם במקום שבו נדמה כי הפערים בלתי ניתנים לגישור. מצד שני, אני מתקשה להתעלם מן השאלה מה קורה כאשר הרצון להאמין בטוב שבאדם מתנגש עם האחריות להגן על הבית. המתח הזה מתחדד במיוחד בדיון על שותפות פוליטית עם נציגי התנועה האסלאמית, שחלק משורשיה הרעיוניים קשורים במסורת האחים המוסלמים. האם ההשתלבות במוסדות המדינה מבטאת שינוי בתפיסת עולמם, או שמא רק השלמה עם המציאות הקיימת וסבלנות לקראת העתיד?
פרשת "ויצא" מציבה בפנינו את לבן הארמי, אדם שמאחורי דבריו הנעימים, מסתתרת מציאות של מרמה מתמשכת. הוא מקבל את יעקב בחיבוק משפחתי, מכנה אותו "עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אך בהמשך פוגע בו ללא הרף, מחליף את רחל בלאה ומשנה את תנאי שכרו פעם אחר פעם. לאחר עשרים שנות עבודה, יעקב מבין שאין לו עוד עתיד בבית הזה ומחליט לעזוב. אלא שלבן אינו מוותר, רודף אחריו ולבסוף, מציע לכרות ברית.
כאן מתרחש דבר מפתיע. במקום פיוס משפחתי, שבו כולם שבים לחיות יחד, יעקב ולבן מקימים גל אבנים ומציבים גבול: "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה". הם מתחייבים שלא לחצות גבול זה כדי לפגוע זה בזה. אך יעקב אינו מסתפק בהבטחתו של לבן, האם הוא אינו מאמין שאדם יכול לשנות את דרכיו?
לפי המקום, או לפי הדרך?
התשובה לכאורה עומדת בסתירה לאחד מיסודותיה המרכזיים של היהדות. במסכת ברכות, הגמרא מספרת על בריונים שהתגוררו בשכנות לרבי מאיר והיו מצערים אותו מאוד, עד שביקש להתפלל שימותו. ברוריה אשתו עצרה אותו והפנתה את תשומת לבו לפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ". האם נאמר חוטאים? הרי נאמר חטאים! כלומר, עלינו לבקש שהחטא ייעלם מן העולם ולא בהכרח האדם החוטא. רבי מאיר קיבל את דבריה, התפלל עליהם שישובו בתשובה ואכן כך אירע.
זהו סיפור נפלא, המלמד אותנו שאפילו אדם שפוגע בנו אינו חייב להישאר שבוי במעשיו. גם מי שהתרגל לדרך רעה מסוגל לבחור אחרת. הראי"ה קוק, בביאורו לסוגיה ב"עין איה", אף מעמיק את הרעיון ומדגיש את האפשרות לעורר את הכוחות הטובים הגנוזים באדם, מבלי לשלול את בחירתו החופשית. אם כך, מדוע יעקב אינו נותן ללבן הזדמנות נוספת?
נדמה שהמפתח נמצא בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה. הרמב"ם מגדיר תשובה גמורה, כאשר אדם ניצב שוב בפני האפשרות לחטוא ובוחר להימנע ממנה, לא מפַּחד ולא מחוסר יכולת, אלא מפני ששינה את דרכו הרעה. כלומר, אין די בהצהרה על שינוי. המבחן האמיתי מגיע דווקא כשהאדם יכול לשוב לדרכו הישנה ובכל זאת בוחר אחרת.
את ההבחנה הזאת אפשר למצוא בספר יהושע. הגבעונים מבקשים לכרות ברית עם ישראל באמצעות תחבולה ומנהיגי העם נופלים בפח. הכתוב מדגיש: "וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ". כאשר התרמית מתגלה, יהושע מכבד את השבועה שניתנה להם, אך אינו מתעלם מן המרמה. לעומתם, רחב מיריחו, שגדלה בקרב אויבי ישראל, מסכנת את חייה כדי להציל את המרגלים ולבסוף זוכה לשבת בקרב ישראל. שני הסיפורים אינם מציגים כלל משפטי לימינו, אבל הם מעוררים שאלה מוסרית עמוקה: האם אנחנו בוחנים אדם לפי המקום שממנו בא, או לפי הדרך שבה בחר ללכת?
מבחן השינוי האמיתי
מכאן, בחזרה למציאות שלנו. אין סיבה להניח שכל מי שגדל בתנועה בעלת שורשים אידאולוגיים מסוימים מחזיק בהכרח בכל עמדותיה גם היום. באותה מידה, אין סיבה להסתפק בהצהרות על שותפות, מבלי לבחון את משמעותן. כאשר מדובר בנציגי ציבור, השאלה אינה רק אם הם מוכנים להשתלב במערכת הפוליטית, אלא אם הם מכירים בזכותו של העם היהודי לחיות בביטחון ובריבונות במדינתו, אם הם מתנגדים באופן עקבי לאלימות ואם מחויבותם לשותפות עומדת במבחן גם ברגעי משבר. אלו שאלות שיש לבחון על פי מעשים ועמדות ולא על פי דתו או מוצאו של אדם.
ואולי דווקא כאן, כשאני מביט סביבי בגולן, אני מוצא את התשובה. בשנים האחרונות, בקרב חלק גדול מהדרוזים בגולן, אנחנו עדים לתהליכים של התקרבות למדינת ישראל והעמקת ההשתלבות בחברה הישראלית ובכלל זה גילויי הזדהות, קבלת אזרחות ובחירה להשתתף בחיים הציבוריים. לאורך שנות המדינה, ראינו גם אזרחים ערבים, מוסלמים, נוצרים ואחרים, שבחרו לשרת, להתנדב, להציל חיים ולשאת באחריות לעתידה. הם אינם צריכים לוותר על דתם, או על תרבותם, כדי להיות שותפים. הם מוכיחים שאפשר לבחור בשותפות מתוך מעשה ולא רק כהצהרה ריקה.
זו בדיוק הדרישה שצריכה לעמוד בפני כל מי שמבקש להוביל שותפות ציבורית: אל תבקשו מאתנו רק להאמין שהשתניתם, תראו לנו מה השתנה. גנו טרור, גם כשהוא מגיע מתוך המחנה שלכם. עמדו לצד אזרחים חפים מפשע, גם כשהדבר אינו פופולרי בקרב תומכיכם. הכירו בגלוי בזכותו של העם היהודי למדינה משלו ואל תסתפקו בהסכמה להשתתף במוסדותיה. שותפות אינה רק הזכות לשבת סביב שולחן ההחלטות, אלא גם הנכונות לשאת באחריות להחלטות הקשות.
בסופו של דבר, השאלה אינה אם לבן יכול להשתנות, אלא מה יעשה לבן ברגע שבו יידרש לבחור בין נאמנותו לדרכו הישנה לבין הברית החדשה שכרת. שם, ולא בטקסי חתימה, או בהצהרות חגיגיות, ייבחן השינוי האמיתי. מי שרוצה להיות שותף בבניית הבית הזה, צריך להיות מוכן לעמוד לצדו, גם כשהוא בוער.
שבת שלום









