צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה, מחנך והיסטוריון, שכל חייו שליחות ציונית. הלך לעולמו, בן 78
המחנך וההיסטוריון, ד“ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.
צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.
הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל ב“נוער העובד” ומטעם התנועה התגייס לנח“ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים, ירד, או בלשונו – “עלה לנגב“. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26, ניהל את בית הספר המקיף בשדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר “דנציגר“.
אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עמו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות, בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי, בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה, הוא עבר לאפרת, שבגוש עציון. שש פעמים יצא לבריה“מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם “נתיב“. הוא היה אדם של “הנני“, היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.
צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול “יד בן צבי“, במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת
צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול “יד בן צבי“, במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד ורבים מהם ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.
צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית, או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם, רק מפסידים, ואילו בהידברות, ניתן להגיע להסכמות שהכול מנצחים בהן.
קבוצת ירוחם
הוא עמד בראש ועדת צמרת, שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר–אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא הייתה רק ועדה לסוגיית כביש בר–אילן, אלא אב–טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה, ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כנרת, ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית–ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו הייתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.
הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. אולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכול ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהן. ההגדרה שלו הייתה יהודי וציוני.
הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידאולוגיה, אידאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ“ד והדרך השלישית.
בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעלייה (שרנסקי), מימ“ד, גורמים מתונים בליכוד, כמו דן מרידור וגורמים נציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל‘) מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה“ל (עוד לא היה אז הליך צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת לבו, ערב בהיר אחד, מתן וילנאי התראיין ב“שיחת ועידה” עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות, עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.
לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות ולפעול, אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה
הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה; קבוצה שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד, לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני, ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות ולפעול, אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.
“אחרון המפא“יניקים“
נהגתי לכנות את צביקה “אחרון המפא“יניקים” והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.
צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו“ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער; תפקיד של האחראי על תכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאויב של עיתון “הארץ“. אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקראתיסטי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב“הארץ” בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז‘דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו “הארץ“. צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.
כשניהלתי את מרכז “יובלים“, בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס “הלילה לא לומדים תורה“, בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011, ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של “הנוער העובד“, כמדומני. הנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.
איש של חיבורים
צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. הייתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם הייתה, בראש ובראשונה, קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ, היה לו האיש שלו. זכיתי והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור, הוא הודיע לי יום–יומיים קודם לכן ותמיד נלוו אליו איש או שניים, שהוא רצה להכיר בינינו.
מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים
יום אחד, התקשר וביקש ממני ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר, מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר. מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר לי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציוניים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים.
ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתי כדובר ועד יישובי הגולן, במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ‘ אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים, ח“כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.
כשעוד ניהל את “יד בן צבי“, זימן אותי לפגישה. בפגישה, הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר, השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו הייתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ“ס הגולן.
שיחתנו האחרונה הייתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא ייעץ לו בתכניתו השבועית בגל“צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו. גם שכחתי להאזין לתכנית.
ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.
צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ‘ אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ‘ שבייד נפטר לפני שנה בדיוק וכעת, נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?
צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.
יהי זכרו ברוך!
