לאחרונה, בערוץ 12, דיווחו על “הקיבוץ” הישראלי שנוסד בקפריסין. הכתבה לא התעכבה על מושגים כמו “ירידה“, “בריחה“, אסקפיזם“, “מולדת“. להפך. היא הציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב וקראה להם, תחזיקו חזק – “חלוצים“
בחדשות ערוץ 12, הוצגה כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה, אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.
אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: “מולדת“, “גולה“, “שורשים“, “היהודי הנודד“, “פטריוטיות“, “מחויבות“, “ציונות“, “ירידה“. המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות והכתבה הייתה מנקרת עיניים והציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב.
משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן “עדות לדור“, אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ“ו–תרצ“ט, כאשר היישוב היהודי בא“י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי “כיפת ברזל“:
“בתולדות ישראל“, כתב כצנלסון, “רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באונייה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אונייה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו“.
למרבה האירוניה, הכתבה דיברה על “קיבוץ” ישראלי בקפריסין ועל “התנחלות“. מה שהזכיר לי כתבה באותה רוח, לפני כשלושה חודשים.
אחד היורדים: אני איש העולם, הבית שלי אתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים. אין מולדת. אין עם. אין זהות. אין מחויבות. רק אגואיזם נרקיסיסטי מוחלט. אני ואני ואני, ושלי, ואתי, ואצלי, ונעים לי
“ידיעות אחרונות” מצא לנכון לחגוג את שמחת תורה בכתבת ענק בת 12 עמודים על ישראלים שירדו ליוון. המתייוונים החדשים. לא, שלא תהיינה אי הבנות. בכתבה הם לא הוגדרו “יורדים“. מה פתאום יורדים? לכל היותר, הם הוגדרו במושג המכובס “עשו רילוקיישן“. גם בכתבה הזאת, לא היה שמץ של ביקורת עליהם. נהפוך הוא. בכותרת המשנה, הם הוגדרו אפילו – החזיקו חזק – “חלוצים“. כי הם חלוצים לפני המחנה של עוד ועוד ישראלים שכנראה ירדו בעקבותיהם… והם שבו וסיפרו כמה רע בישראל וכמה טוב להם באסקפיזם הזה, בבריחה הזאת מהמחויבות הכרוכה בחיים בישראל. משפט המפתח בכתבה היה של אחד היורדים הנ“ל: “אני איש העולם, הבית שלי אתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים“. אין מולדת. אין עם. אין זהות. אין מחויבות. רק אגואיזם נרקיסיסטי מוחלט. אני ואני ואני, ושלי, ואתי, ואצלי, ונעים לי.
ישראלים על תנאי
בהספד על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: “הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ“.
את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.
הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי–עד במולדת.
למרבה הצער והבושה, איום בירידה מהארץ הפך היום לכלי נשק במאבק נגד המהפכה המשטרית. את דעתי נגד המהפכה כבר הבעתי כאן. אני רואה בה איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית ועל היותה של ישראל מדינת חוק. עם זאת, לא הכול כשר במאבק, יהיה צודק כאשר יהיה. איום בירידה מהארץ, אינו כלי לגיטימי בארסנל של מאבק ציבורי.
בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. אך בעוד אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידאולוגיה. איום בירידה, במסגרת מאבק פוליטי, אינו לגיטימי (והוא גם לא חכם, כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?
כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה, או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה ומפנה לה עורף.
כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה ומאבדים את הלגיטימיות להשמעת קולם בדיון הציבורי
כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד. אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, את מי מעניינת דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.
טעם ארץ מולדת
אם אלה הם פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות, זו או אחרת, מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.
אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זהו קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ, היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ, גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הכפייה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.
א.ד. גורדון: …העיקר לעבוד בארץ ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ, עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם…
כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון, לפני 110 שנים: “אין בעולם ארץ מלבד ארץ ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אומנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ ישראל, העיקר לעבוד בארץ ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ, עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו“.
כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. א.ד. גורדון אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה, עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום, אנו חיים במדינתנו המצליחה והמשגשגת בארצנו ודווקא האנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ, אלא להטיף לירידה מהארץ?!
האיומים בירידה מן הארץ והוצאת כספים של חברות, מאמתים את האבחנה (הקיצונית, המוגזמת והמכלילה) של גדי טאוב על “ניידים” ו“נייחים“. באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?
אני “נייח” מבחירה. אני “אסיר ציון” מרצון. אני “צומוד“. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – כל אלה אינן מותנות. המאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.
