בפרשת “בא“, שקוראים השבת, מתרחשת יציאת מצרים, האירוע המכונן של העם היהודי. אלא שהעם, שרוי במ“ט שערי טומאה במצרים, חיפש תירוצים לא להיגאל. גם בימינו, כשהחזון הציוני פרץ, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה

פרשת “בא” היא אחת המרכזיות והחשובות בתורה. זו הפרשה המתארת את האירוע המכונן, בה“א הידיעה, של העם היהודי ואחד האירועים המכוננים של האנושות כולה – יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים היה, לאורך הדורות, לאב טיפוס של מאבק לחירות; חירות לאומית, חברתית ואישית.

בפרשת “בא“, מופיע אחד הפסוקים המכוננים בתורה, המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה“, (שמות י“ב, ב‘). רש“י מעורר את השאלה: מדוע התורה לא נפתחה כאן? יש לו תשובה, אך עצם השאלה, המבוססת על ההנחה שיש לראות בפסוק זה מועמד טבעי לפתוח את התורה, מעידה על חשיבותו. מן הפסוק הזה, ניתן להבין שעד הרגע שבו אלוהים מורה למשה ולאהרון לקבוע את ניסן כראש החודשים, לוח השנה היה אחר והמשמעות האדירה של אירוע יציאת מצרים מגמדת כל אירוע אחר ומצדיקה את שינוי לוח השנה.

את הפסקה בה מופיע פסוק זה, אנו קוראים שנית ב“שבת החודש“, השבת שלפני ראש חודש ניסן. במדרש “פסיקתא דרב כהנא“, העוסק במדרשי חכמים על אודות הפרשות הנקראות בחגים, והפרשות וההפטרות בשבתות מיוחדות לאורך השנה, מתעורר דיון מעניין סביב הפסוקים האלה. חכמים עוסקים באמצעות פסוק בשיר השירים אותו הם דורשים: “קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה–זֶה בָּא. מְדַלֵּג עַל–הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל–הַגְּבָעוֹת“, (שה“ש ב‘, ח‘).

שיר השירים הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכיליון עיניים לבואו ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים

שיר השירים הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכיליון עיניים לבואו ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו‘. ע“פ רוב מדרשי חז“ל, שה“ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב“ה לכנסת ישראל. פסוקים אלה בשה“ש מתרחשים באביב, “כִּי–הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ” ומכאן, החיבור ל“אתם יוצאים בחודש האביב“.

הפחד מפני הגאולה

פסיקתא דרב כהנא מביא לנו דיון בשאלה – מה פירוש “קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות“? אומר רבי יהודה, שקול דודי הוא משה – קולו של הקב“ה. כשבישר לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם סרבו להאמין ותירצו את חוסר אמונם בברית בין הבתרים: “רבנו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב“ה לאבינו אברהם: ‘ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?’ (בראשית ט“ו, י“ג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר“. גם ר‘ נחמיה מתאר אותה סיטואציה בדיוק, אלא שבה מחליפים בני ישראל את התירוץ: “רבנו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצרים מלאה מטינופת עבודה זרה שלנו“. תירוץ אחר המופיע באותו דיון: “רבנו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים“.

על כל שאלה, תשובה, הדורשת את הפסוק “מדלג על ההרים” וגו‘. תשובה אחת היא שבשל אהבתו ותשוקתו של אלוהים לעם ישראל, הוא מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העיבורים ובחודש הזה אתם נגאלין. תשובה שנייה היא שאלוהים מדלג על ההרים, מגיא לגיא, ומתעלם ממזבחות הע“ז שעל פסגות ההרים. תשובה שלישית היא שאלוהים מדלג על ההרים, מפסגה לפסגה ומוצא שם את בתי הדין של הצדיקים היחידים בין בני ישראל, דוגמת בית דינו של עמרם ומתעלם מהחטאים של המוני העם. מה שמעניין, בעיניי, אינן התשובות, אלא השאלות, הפחד מפני הגאולה, מפני ההסתכנות במעשה אקטיבי, המתורצת תדיר בשאלת העיתוי.

“נלך מקודם לביתנו“

המשך הדיון בפתיחתא, מביא את דברי האמוראים ר‘ יודן ור‘ חונה ואצלם “קול דודי” אינו משה, אלא “מלך המשיח“. הם כבר אינם עוסקים בגאולה מעבדות מצרים, אלא אוחזים בשור בקרניו ודנים בגלות שבה הם שרויים, אחרי חורבן הבית ובגאולה לה הם מפללים. הם מכירים את עמם ומתארים לעצמם שימצא את התירוצים המתאימים כדי לדחות את הגאולה ובמקרה זה, עדיין בראשית תקופת הגלות, כשעוד הייתה מצומצמת למספר קטן של ארצות, הם משערים שהתירוץ עלול להיות זה: הם אומרים לו, רבנו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב“ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות? גם כאן, מתפלפל המשיח בתשובות הלכתיות, אך גם כאן פחות חשובות התשובות ומעניינת יותר עצם התופעה.

תופעה זו חוזרת בקורותינו. הנה, סיפור על האר“י הקדוש בצפת, שיצא לקבל את השבת עם תלמידיו: “פעם אחת בערב שבת, סמוך להכנסת כלה, יצא האר“י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת, לבוש ד‘ בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור ‘הבו לה‘ בני אלים‘ ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו‘מזמור שיר ליום השבת‘ ו‘ה‘ מלך‘ בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: ‘חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?’ וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ“ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: ‘אנו מרוצים בכך‘. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: ‘נלך מקודם ונודיע לנשינו‘. כיוון שאמרו ‘נלך מקודם לביתנו‘, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: ‘אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים“.

שלוש השבועות

גם כשהחזון הציוני פרץ לחיי העם היהודי, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה, לשים קץ לגלות ולהביא את הגאולה הלאומית והחברתית. כך, למשל, דבקו רבנים במדרש זניח המפרש את השאלה מדוע נאמר בשיר השירים שלוש פעמים “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם–תָּעִירוּ וְאִם–תְּעוֹרְרוּ אֶת–הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ“? התשובה היא שאלה שלוש השבועות שהקב“ה השביע את ישראל – שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו בגויים ושלא ידחקו את הקץ (יש גם גרסאות אחרות לשלוש השבועות).

נשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חירות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית

נשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חירות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית. התורה, המחנכת אותנו לסלוד מן העבדות, מצווה להעניש ולהשפיל עבד שאינו רוצה להשתחרר בטענה “אהבתי את אדוני“, ברציעת אוזנו.

מנטליות העבד הנרצע

הציונות באה לשחרר את העם היהודי ממנטליות העבד הנרצע ולהחליפה בתודעת חירות של עם הלוקח את גורלו בידיו ואינו ממתין עוד לגאולה נסית. “נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו“, כתב אהרון זאב, והכתיר את שירו – “הנס של הלב האמיץ“, כלומר הנס הוא לקיחת האחריות האקטיבית בידי העם היהודי.

אין זו רק גישה חילונית, אלא גם גישת הציונות הדתית, על פיה הגאולה האלוהית תבוא רק כתגובה לאקטיביזם שלנו. הרב שלמה טייכטל, רב חרדי אנטי–ציוני, שהתפכח וחזר בתשובה במהלך השואה, הספיק לכתוב, טרם הירצחו, בתנאים הקשים של הגטו, את ספרו “אם הבנים שמחה“. בין השאר, הוא מתפלמס עם הפרשנות החרדית לשלוש השבועות, ומפרש מחדש את הפסוק בשיר השירים: “שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה‘ חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר ‘השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ‘, כלומר עד שיעלה רצון מהקב“ה. אם כן, כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב“ה“.

ערב הכרזת המדינה, הטיל בן גוריון את כל כובד משקלו, לנוכח היסוסי חבריו להנהגה, שחששו לקבל את ההחלטה הנועזת. “עכשיו, או לעולם לא“, הבהיר להם ב“ג את המצב ושכנע אותם.

הרוח הפוסט–ציונית מנסה להחזיר אותנו למנטליות העבד הנרצע. האתגר שלנו הוא לדבוק באמונה בדרך הציונית, המתריסה כנגד המנטליות הזאת.