דף הבית » טורים אישיים » הטור של יעלי » עמוד 4
חשוב לזכור את ההיסטוריה של העם היהודי, באותה מידה שחשוב לשחזר ולספר את המסורות המשפחתיות. יחד עם סיפור יציאת מצרים, אני משחזרת עם ילדיי את
כמה פעמים אני צריכה להגיד? את הקפה הראשון של הבוקר, אני אוהבת לשתות בשקט, בלי שאף אחד מדבר אתי. מחשבות על פסח המתקרב שבועיים לפני
מילים הן קסם. כשאנחנו אומרים אותן, וגם כשאנחנו שומעים מילה טובה על עצמנו, זה נותן מוטיבציה להמשיך. ככה ישבתי. ריק לי. אין לי מה לכתוב.
זיכרונות ילדות מפורים–של–פעם עושים געגוע לזמנים שלא יחזרו. כילדה, הייתי אחראית לקחת את משלוחי המנות ליעדם. מבחר של עוגיות תוניסאיות – מקרוד ודבלה וקעקה ושפינז‘
נהג שתקע שיירת מכוניות, ואני בתוכה, הרס לי בוקר של פגישה חשובה. ראה בדיוק עד קצה אפו ולא מעבר לו. אחרי הפגישה, אוטו של ברסלבים
מילאו לנו כל הזמן את הכוסות ביינות משובחים. המוזיקה הייתה טובה והמארחים הסתובבו בין האורחים ודאגו לוודא שטעים לנו ושאנחנו נהנים השבוע, יצאנו האיש ואני לחגוג
לא, נראה אתכם, מנסים להשיג את אחד הילדים עשרים דקות, בוואטסאפ, בצלצול ממש בטלפון ואין תגובה. מכאן, הדרך להיסטריה קצרה מאוד ערב אחד, הייתי בפגישה
יום אחד הייתי צריכה להגיע לאיזה משרד בת“א, ברחוב נטוש. אף אחד לא מכיר. מה שקרה בהמשך העביר אותי שיעור מזורז וכואב על האווירה, הלחץ,
הדבר היחיד שלא יכולים לקחת ממך הוא מה שנתת – זו תובנה נהדרת ששמעתי ממח“א לשעבר, אליעזר שקדי אחת התכניות שאני אוהבת לצפות בהן, ככה
נסעתי מהגולן לאירוע במרכז ונכנסתי לאולם מכורבלת ועטופה, קפואה מקור. גם באולם לא הפשרתי. לעומתי, היו שם נשים שהגיעו לבושות לקיץ בשבוע שעבר, הייתי באירוע
הכי פשוט: יש לך מה להגיד – תגיד. אל תשמור בבטן, אל תעקם פרצוף עם סיבה שידועה רק לך. אל תיעלם בלי הסבר. שיחת בית
אנחנו סוחבים אתנו מהבית משא רציני של דפוסים, חלקם טובים חלקם פחות. הדאגה הזאת לילדים שיאכלו, שישימו סוודר כשקר, שיאכלו, שישנו מספיק שעות בלילה, שיבחרו