איך מתרגלים? יושבים בשקט, נושמים, מתבוננים. לומדים להקשיב מבלי לשפוט. שולחים מחשבות טובות לעצמנו ולאחרים – "הלוואי שאהיה שלמה", "הלוואי שיהיה טוב לאחרים" כולנו חווינו

הערב הקהילתי של משפחות ממ"ש ביונתן היה ערב של לבבות פתוחים. ערב שהזכיר לנו כמה חשוב לעצור ולהתבונן באחר, בילד השונה, בהורה המתמודד, במשפחה כולה.

המילים שלך חזקות והמחשבות שלך יוצרות את מציאות חייך. האמיני בזה ושימי על זה כוונה ורצון, לכן – רק חיוביות וטוב במחשבות ובמילים אחרי החגים,

בערב השנה החדשה, הכול היה חגיגי ומסודר, אבל בפְנים, המחשבות לא נתנו לי מנוח. הן ברחו שוב ושוב לשנה שחלפה, בעצם לשנתיים… בערב השנה החדשה,

החסידות מסבירה שהמחשבה היא כמו אם שמולידה את המציאות. המחשבה מושכת אור ושפע, והדמיון מוסיף צבע, נותן צורה ותנועה. רבי נחמן מברסלב אמר: "אדם נמצא

אחרי 20 שנה, חזרתי לשחות. הולכת בבוקר לקאנטרי. אחרי השבעה על אבא, הייתי זקוקה לנשימה אחרת, לרגיעה. לא שוחה מהר, לא חתירה. בשאנטי שלי השבוע,

ככל שעובר הזמן, אני מבינה שיצאתי בדיוק כמו אימא: כשמבקשים ממני מתכון, אני מסבירה בערך. "שימו לפי העין", "תטעמו ותראו אם צריך עוד" תמיד כשהייתי

אמר רבי נחמן: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן". "מאמינה, מאמינה", אני לוחשת לעצמי, רק שנצליח כולנו לתקן את הדרוש תיקון ערב

מישהו העלה פוסט מבייש כלפי מסעדה והזהיר את הקוראים מפניה. מאות תגובות הגיעו, מפרגנות לבעל המסעדה. אף אחד לא תמך במבייש. יש גם אור בתוך

לא, אין. החום הזה שבר כל שיא. פשוט להרגיש שריפה. מי שיכול, יוצא לטייל. אני נשארת לקטר בבית ולחלום דברים מוזרים, בלי פשר. זה החום

שלושה שבועות וחצי עברו. יש בי משהו חדש: זה לא היעדר כאב, זו היכולת החדשה שלי לא לפחד ממנו. להישאר נוכחת גם כשכואב, להאמין שאני

אני ממש אוהבת פירות קיץ. ענבים, אבטיחים, מלונים, מנגו, נקטרינות, שזיפים, דובדבנים ועוד… אבל תאנים זה סיפור אחר לגמרי וגם סברס יום אחד השבוע, בדרכו

איש של אמונה תמימה, שהייתה בו אהבת התורה עם דרך ארץ. שקט וענווה. חיבור עמוק לבית הכנסת ומסירות לעבודה ולמשפחה. אבא שלי השבוע נפרדתי מאבא

רובן שיתפו שהגיעו כדי להירגע. לנשום. לנוח רגע. נשמנו יחד. הצהרנו כוונות. הרמנו קלף תפילה וכבר אז הרגשתי שבחרתי טוב להתחיל ככה את היום השבוע,

המתבגרת רצתה להקים גינת ירק. אמרנו: "לכי על זה". ימים על ימים, היא קמה לבד (!), עלתה על בגדי עבודה והוציאה מתחת ידיה גינת ירק