אנחנו סוחבים אתנו מהבית משא רציני של דפוסים, חלקם טובים חלקם פחות. הדאגה הזאת לילדים שיאכלו, שישימו סוודר כשקר, שיאכלו, שישנו מספיק שעות בלילה, שיבחרו טוב, שיצליחו, בעיקר – שיאכלו
ביום ראשון, אחרי שבת חנוכה קסומה ומוארת, עם כל הילדים והרבה אוכל טוב, החייל שלי נסע לירושלים. ביקשתי ממנו שיעצור לקנות לעצמו איזה כריך, או מאפה של בוקר והילד המקסים והאהוב שלי עצר ב“קפה נאמן“, בעיר העתיקה, לקנות קפה עם קרואסון שוקולד שהוא אוהב.
תוך כדי שאנחנו מדברים בטלפון, הוא אמר לי שיש תור ארוך ושלא מתחשק לו לחכות. “נשמה שלי, אני ממש רוצה שתאכל משהו, אז תחכה בסבלנות“, ביקשתי יפה.
בקול הכי מתוק שלו, הוא אמר לי: “אימא, אל תדאגי לי, אני ילד גדול. את לא צריכה כל הזמן לדאוג לי עם עניין האוכל“.
אני, ככה אני. גדלתי בבית שהאימא והסבתא כל הזמן עסוקות בלדאוג להאכיל אותנו. בנימה קצת נעלבת, אמרתי לו שאני לא אומרת לו יותר לאכול. אבל לא באמת התכוונתי, זה גדול עליי… בלבי חשבתי, שחבל שלא הכנתי לו איזה סנדויץ‘ בבוקר, לפני שיצא, אבל הילד שלי הוא מיוחד וממושמע וחשוב לו לכבד אותי, אז הוא חיכה בתור וקנה לעצמו ושלח לי תמונה ונרגעתי ושמחתי.
כשהגענו, ישר כעסה: “למה לא אמרת לי שאתם באים? הייתי מכינה סופגניות“. אמרתי לה שבדיוק בגלל זה לא אמרתי לה, כי לא רציתי שתתאמץ, אבל היא לא השתכנעה והצטערה שלא הודענו וגם מיד שמה סיר מרק על האש
בערבו של אותו יום נר שמיני של חנוכה, תכננו ללכת להדלקת נרות אצל הוריי וידעתי שאם אגיד לאימא שלי שאנחנו באים, היא תכין לנו סופגניות ומשהו לאכול וממש לא רציתי שהיא תטרח. אז לא אמרתי לה. הפתענו והבאתי אתנו קצת קרואסונים ובורקסים. כשהגענו, היא ישר כעסה: “למה לא אמרת לי שאתם באים? הייתי מכינה לכם סופגניות“. אמרתי לה שבדיוק בגלל זה לא אמרתי לה, כי לא רציתי שתתאמץ וחוץ מזה, שנמאס לנו מהסופגניות. אבל היא לא השתכנעה והצטערה שלא הודענו וגם מיד שמה סיר מרק על האש, כי היה ערב חורפי והיא רצתה לחמם לנו את הגוף והנשמה. לא עזרו כל מאמציי לשכנע אותה, שיצאנו מהבית מיד אחרי ארוחת צוהריים ושאנחנו שבעים.
אימא שלי לא שומעת כשהיא רוצה להאכיל… אכלנו את המרק שהכינה וגם פירות ועוגיות ופיצוחים וגם את הקרואסונים שהבאתי ועדיין היא לא הפסיקה להגיד שחבל שלא הודענו ושהיא לא הכינה לנו גם סופגניות.
דפוסים
שתהיה בריאה. היא כבר לא צעירה והראייה שלה לא משהו וקשה לה, אבל היא אוהבת להאכיל אותנו, אז מה הפלא שגם אני כל הזמן דואגת שהילדים יאכלו ומדי פעם מסתכלת עליהם בדאגה שהם קצת רזים, למרות שהם בסדר גמור, ברוך השם.
בלילה, בדרך חזרה הביתה מההורים, חשבתי על הקטע שלי עם החייל בבוקר ועל אימא שלי והאובססיה שלה להאכיל ועל זה שאנחנו סוחבים אתנו מהבית משא רציני של דפוסים, חלקם טובים חלקם פחות. יש דברים שאימא שלי הייתה עושה, שאני במודע עובדת על עצמי שלא להיות ככה. יש דברים שאני מאמצת לחיי ויש דברים שגם אם אני רוצה לשנות, והם מעצבנים אותי, עדיין הם ממש טבועים בי. אני יודעת שזה עניין של מודעות והכול בראש ואפשר לשנות ואני אחראית למעשים שלי ואין סיבה להאשים ובסוף, זה גֶן. כנראה, חלק מהאימהוּת שלי ושלה, הדאגה הזאת לילדים שיאכלו, שישימו סוודר כשקר, שישנו מספיק שעות בלילה, שיבחרו טוב, שיצליחו, שייקחו בקלות את האתגרים, שיהיו בשמחה ועוד כל מיני דברים.
אני מקווה שהילדים שלי שמחים בזה שאני אוהבת לבשל להם ולהאכיל אותם ועל הדרך, גם אם זה קצת מעצבן אותם, הם מבינים שאני בסך הכול דואגת להם ורוצה שיהיו בריאים ושמחים, כי אוכל זה לא רק מזון לגוף. זה הרבה מעבר.
