זיכרונות ילדות מפורים–של–פעם עושים געגוע לזמנים שלא יחזרו. כילדה, הייתי אחראית לקחת את משלוחי המנות ליעדם. מבחר של עוגיות תוניסאיות – מקרוד ודבלה וקעקה ושפינז‘ חם שטוגן בבוקר
השבוע, אצל אימא שלי, חצי בית כבר נקי וכשר לפסח, עוד לפני שפורים הגיע, כמו בכל שנה. כשהיא הוציאה את כל תכולת המדפים והארונות, היא מצאה את התמונות שהלכו לאיבוד מהאלבום הראשון שלי, אלבום ילדותי. לא שהיו לי בו כל כך הרבה תמונות, אבל זה היה האלבום מהלידה ועד הבת–מצווה והוא נקרע ואימא שמרה את התמונות ולא זכרה איפה. גם אני כזאת. מחביאה דברים חשובים ולא זוכרת.
כבר הרבה זמן, שאני מתלוננת שאיבדו לי את המעט שנשאר לי מזיכרונות ילדותי והתמונות האלו הן מזכרת משמעותית בשבילי. אז שמחתי כל כך שהן נמצאו. הייתה שם תמונה, או שתיים, שאני בת שנה, קרחת ושמנמנה, אבל חמודה. אחר כך, בת חמש והיו גם הרבה תמונות מפורים, בגילאים שונים.
מהגן, כשהתחפשתי לליצנית מתוקה בצהוב וסגול, עם תחפושת שאימא תפרה לי ופעם, גם הייתי החתול שמיל וגם התחפשתי לבית מקרטון ולמלכת אסתר וחסיד וערבייה ושקית חלב. ככה יצא שהתמונות נמצאו ממש לפני פורים וישבנו, אימא ואני, והעלינו זיכרונות.
נזכרתי כמה היא השקיעה, גם במחשבה וגם בביצוע, כדי שיהיו לי תחפושות יפות ומיוחדות והערכתי את זה יותר עכשיו, ממרום גילי, כשאני יודעת כמה מאמץ נדרש ממנה אז וגם היום. תוך כדי שאנחנו מקשקשות על פורים ועל ההכנות ועל תחפושות מושקעות, היא סיפרה לי שבתוניס, הם היו מכינים בובות מבד של המן הרשע ועל עמודי עץ בחצר היו תולים את הבובות שלהם ושל כל השכנים, ואז הדליקו מדורה גדולה וכל הבובות נשרפו והיו שרים בערבית “ארור המן“. בארץ, הפסיקו עם המנהג הנחמד הזה של בובות המן ואימא הייתה משקיעה בתפירת התחפושות שלנו ושל הנכדים.
מסורת – חשוּב
כשהגעתי אל ההורים, באותו יום, אימא התעניינה איך אני מספיקה עם ההכנות שלי למשלוחי המנות ואם התחלתי לנקות לפסח. לא נעים לי, כל שנה, להזכיר לה שאת זה לא הצלחתי ללמוד ממנה. אין סיכוי שאתחיל לנקות לפסח לפני פורים ובעניין משלוחי המנות, אני מחפשת חיים קלים ולעמוד שעות ולאפות כמוה זה קצת גדול עליי. למרות שאני אומרת לה שהיא מגזימה, והגיע הזמן שתפסיק להתאמץ כל כך, אני גם שמחה לראות אותה ממשיכה במסורות האלו, שהיא רגילה אליהן ועושות לה טוב על הלב.
זה מרגש לראות את אימא שלי, בגילה, מתאמצת כל כך להכין עוגיות מעשה ידיה, לחלק לשכנים ולקרובי המשפחה וגם לנו, הילדים. לכל אחד מאתנו, מחכה קערה שעליה אבא מוסיף גם דמי פורים וקצת סוכריות ושוקולדים. זו מסורת שאימא שלי עדיין מתעקשת לשמר, לעמוד שעות במטבח ולא לוותר עליה. האמת היא שאנחנו אוהבים לקבל את המאפים והמאכלים שלה, כי אין כמו פינוקים ודאגה של אבא ואימא.
רגע לפני פורים, כשאני שמחה שתמונות האלבום שלי נמצאו, אני נזכרת בפורים של ילדותי, התחפושות וחלוקת משלוחי המנות, שהייתי אחראית עליהן. כילדה, הייתי יוצאת כל פעם עם צלחת קרמיקה לבנה כזאת, עם איורים והיו בה מבחר של עוגיות תוניסאיות – מקרוד ודבלה וקעקה ושפינז‘ חם שטוגן בבוקר ובכל בית שהייתי הולכת, היו מאכסנים את מה שהבאתי וממלאים לי את הצלחת בעוגיות שלהם וגם בדמי פורים. זיכרונות ילדות יפים.
גם אצלנו הבית מתמלא שמחה לקראת פורים. הילדים מתחפשים ואני שמה על ראשי פאה בלונדינית גולשת וחוזרת על הבדיחה הנדושה, כל שנה מחדש, שפורים הוא ההזדמנות בשבילי להגשים חלום ולהפוך לבלונדית עם שער חלק
גם אני משתדלת לייצר לילדי זיכרונות יפים ושמחים מפורים. כמו פעם, בבית הוריי, הבית מתמלא שמחה לקראת פורים. הילדים מתחפשים ואני שמה על ראשי פאה בלונדינית גולשת וחוזרת על הבדיחה הנדושה, כל שנה מחדש, שפורים הוא ההזדמנות בשבילי להגשים חלום ולהפוך לבלונדית עם שער חלק. עם השנים, אנחנו גם פחות מפתחים תמונות וכבר אין אלבומים עבים כמו פעם וזה חבל. מזל שלפחות התמונות נשמרות בווטסאפ, או בענן של גוגל ומדי פעם, אני שולחת בקבוצה המשפחתית.
אז גם בפורים אני דואגת שיהיו תמונות ומשלוחי מנות וכולם מצפים לחגוג את החג כמיטב המסורת, עם קריאת מגילה, מנגל, הרבה בשר ושתייה כדת וכדין ואווירה פורימית כיפית שממלאת אותנו בשמחה גדולה, כי אין כמו שמחת פורים.
פורים שמח וזיכרונות מתוקים ושמחים!
