מה הסיבה לכך שבכל שכונה בכרמיאל, למשל, עומד לו קניון עם עשרות חנויות, וכאן, אצלנו בקצרין, שהיא גם מרכז הגולן, חנויות נסגרות בזו אחר זו? האם זו גזרת שמים? ואולי גם לנו, ה”לקוחות”, יש יד בדבר וכוח לשנות? אפשר גם אחרת

שפרה בירנבוים 8.11.13

השבוע נסגרה עוד חנות בקניון בקצרין. רשת סטימצקי נתנה לנו ארכה לסגירת החנות. חנות אחרת עומדת ריקה כבר כמה חודשים בקניון בקצרין. כבר אי אפשר לקנות בקצרין הלבשה תחתונה. רהיטי הגולן מציבים שלטים מאיימים, ועוד.

יש תחושה לא נוחה באוויר.

אינני מבינה בעסקים, מהצד של בעלי העסק – אני רק קונה. כך שלא אדון כאן בהיבט המסחרי. אבל כן, הייתי רוצה לשאול אתכם, איך ייתכן שבכל שכונה בכרמיאל, למשל, עומד לו קניון עם עשרות חנויות, וכאן, אצלנו בקצרין, שהיא גם מרכז הגולן, אי אפשר לקנות שום דבר מלבד אוכל?

העסקים בקצרין, כנראה אינם רווחיים. להיות “רווחי” זהו איננו נס, או גזרת שמים, זה תלוי בלקוחות. אם הלקוחות באים וקונים, העסק רווחי. אם אינם באים ואינם קונים, העסק קורס.

“לקוחות” זוהי מילה מרוחקת, שאובה מלשון המוסף לכלכלה. אבל זהו, שלא. לקוחות זה אני, ואתה, השכנים, הילדים שלנו, הילדים של השכנים, אנשי היישובים שמסביב, העובדים של קצרין.

מה קורה לנו?

נראה לי שאנחנו בתוך לולאה אינסופית. צריך מאמץ כדי לשבור אותה. צריך אחדות והחלטה ברמה יישובית ואזורית.

לנו – אנשי הפריפריה תמיד נדמה, שבמקום אחר זול יותר, נוח יותר, יש מבחר גדול יותר, ועוד. יש בזה אולי מידה של צדק, אבל זה משאיר אותנו בעמדה של פריפריה אמיתית. אין עסקים, כולנו נוסעים, וכולנו כולל את כל מי שיכול להרשות לעצמו לעשות זאת. אפשר גם אחרת.

נראה לי שזה הזמן להחליט שמה שיש אצלנו הוא טוב מספיק, ונחליט לקנות כאן. נחזק את העסקים כאן, ונדאג שלא ייסגרו עוד ועוד חנויות נצרכות.

לא, אני לא דואגת לעשירים, לבעלי החנויות, לעשירון עליון. לא לבעלי סטימצקי ולחבריהם. הם ישרדו היטב בלעדינו. אני רוצה שהם ירצו לבוא לכאן, לפתוח כאן עוד ועוד.

מה אתנו? מה עם איכות חיינו? לא עוד “מגיע לי”, ו”תעשו בשבילי”, בואו ונתחיל מלמטה. במקום “קניתי כחול לבן” – “קניתי בקצרין”. עם גאווה ואור בעיניים. שיהיה כדאי לפתוח פה עוד עסק, שתהיה תחרות, ונרוויח ממנה כולנו.