הכי פשוט: יש לך מה להגיד – תגיד. אל תשמור בבטן, אל תעקם פרצוף עם סיבה שידועה רק לך. אל תיעלם בלי הסבר. שיחת בית קפה, בקולי קולות, שלא יכולתי שלא לשמוע
יום אחד, בבית קפה קטן, שבו אני נוהגת לשבת, לעבוד ולאסוף סיפורים, שמעתי אותן מדברות. זה היה בית קפה שהשולחנות בו ממש צפופים והן ישבו קרוב אליי, אז לא יכולתי שלא להקשיב. טיפ ממני אליכם: אם יש לכם שיחה שאתם לא רוצים שישמעו אותה, אל תדברו כשאתם קרובים לאנשים.
אז השתיים האלו דיברו ממש לא בשקט שיחה מלאת אמוציות. הן היו נראות לי בנות 20-30, אולי סטודנטיות. לא נפגשו הרבה זמן והשלימו פערים. אחת מהן סיפרה שהחבר שלה עזב אותה, פתאום יום אחד, בהודעות ווטסאפ. הוא פשוט כתב לה, בהכי כללי שיש, שהחליט להיפרד והוא בטוח שזה הכי טוב לשניהם ושהוא מצטער. וזהו… היא הזכירה לחברה שהם הכירו בצבא, היו יחד שלוש שנים. פגשו את המשפחות וכבר התחילו לדבר על חתונה. עוד לא הייתה הצעה רשמית אומנם, אבל זה היה באוויר.
אני שומעת את החברה, פעם אחר פעם, אומרת לה “אני לא מאמינה, אני לא מאמינה…”. היא מכירה אותו. הוא חמד של בחור, לא אחד שנעלם ככה סתם. הננטשת ניסתה להבין ממנו מה קרה, ביקשה הסברים, אמרה לו שהיא מוכנה לשנות, לשפר, שרק ידבר אתה ויגיד מה קרה ומה הוא רוצה.
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו והייתה בטוחה שגם הוא. אבל הוא פשוט לא ענה לה. היא ניסתה לדבר עם החברים שלו. עם אימא שלו. אף אחד לא ידע ולא הבין מהי הסיבה. היא המשיכה, בקולי קולות, לשתף שהיא כבר חצי שנה בשבר שלא עובר לה
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו והייתה בטוחה שגם הוא. אבל הוא פשוט לא ענה לה. היא ניסתה לדבר עם החברים שלו. עם אימא שלו. אף אחד לא ידע ולא הבין מהי הסיבה. היא המשיכה, בקולי קולות, לשתף שהיא כבר חצי שנה בשבר שלא עובר לה וזה לא רק הפרידה והעצב שכרוך בה. זה בעיקר העובדה שאהוב לבה בחר להיעלם מחייה, בלי שום הסבר, בלי שתדע מה עשתה לא בסדר ועכשיו הוא בכלל בחו“ל. מנסים להכיר לה אחרים, אבל היא מרגישה שעד שלא תבין מה קרה שם, לא תוכל להמשיך בחייה.
דבר דוּגרי
כל כך הבנתי אותה. אני לא מצליחה אף פעם להבין את האנשים האלה שלא אומרים את אשר על לבם, שככה נעלמים, או שותקים. הכי גרוע זה לשמור בבטן וזה גם לא פייר כלפי הצד השני. אולי הוא שמע איזו רכילות מרושעת ולא אמתית, אולי ראה משהו שיש לה עליו הסבר הגיוני. האמת היא… שלא נדע. כי אין לי מושג מי הן ומאיפה… כך שגם אם היא תצליח לגלות מה הסיפור שלו, אני ואתם לעולם לא נדע. אבל אני יודעת שהוא לא היחיד.
יש הרבה אנשים כאלה שלא מסוגלים לדבר ולהגיד, בין חברים, בעבודה, בבית עם הילדים, או עם השכנים. פתאום, מישהו מעקם לנו פרצוף, או לא מדבר אתנו ואין לנו שמץ של מושג למה. אז ברור שזה שובר את הלב והבטן מתהפכת וככה גם הבעיות לא ייפתרו לעולם.
אני מספרת לכם פה את הסיפור הזה כי נראה לי שלפעמים אנחנו צריכים איזו תזכורת קטנה לדברים שכדאי שלא נעשה… אם יש לנו משהו להגיד, הכי טוב שנגיד. אני עפה על אנשים דוּגרים… אלה שאין להם עכבות והם אומרים מה שבא להם. לפעמים, הם חסרי טקט. לפעמים, מדברים שטויות ומעצבנים. אבל, בעיקר, אני מבסוטית עליהם שהם לא שומרים כלום בבטן וההוא שעזב את החברה שלו בלי הסבר, הוא… אל תנהגו כמותו. כשאתם יושבים בבית קפה, שימו לב שאתם לא מגלים לכל העולם את כל הסודות שלכם, כי יש אנשים שמקשיבים וזה מזכיר לי להזכיר לכם להקשיב כשמדברים אליכם וגם לשמוע ולהפנים.
שנשמע רק דברים טובים.
