מילים הן קסם. כשאנחנו אומרים אותן, וגם כשאנחנו שומעים מילה טובה על עצמנו, זה נותן מוטיבציה להמשיך. ככה ישבתי. ריק לי. אין לי מה לכתוב. עד שזה עבר והנה…
השבוע, כמה דקות לפני שהגיע הרגע האחרון לשליחת הטור, לא הצלחתי למצוא נושא לכתוב עליו. כן, כן, זה לא פשוט להמציא את עצמך כל שבוע מחדש, במיוחד בימים שהמוזה לא שורה עליי. ברגע של חולשה, חשבתי לעצמי שאולי לא אכתוב השבוע, מה יקרה, ממילא אף אחד לא ירגיש שלא כתבתי. רגע לפני ששלחתי הודעת ווטסאפ מתנצלת לעורכת, שאין לי טור השבוע, נזכרתי באיש שפגשתי בסופרמרקט בקצרין, בערב פורים. הוא ראה אותי עומדת בקופה, ניגש אליי ואמר לי שהוא "מת" על הטורים שבהם אני מספרת על הבית והמשפחה, אלה שמזכירים לו את הילדות, את ההורים, המאכלים המסורתיים ואת השכונה שבה גדל.
"אני מחכה כל שבוע לקרוא אותך", הוא אמר לי. אישה שאני לא מכירה ועמדה בתור שאלה אם אני זאת מהעמוד האחרון של העיתון המקומי, והוסיפה שבאמת נראיתי לה מוכרת, אבל היא דווקא אוהבת את הסיפורים שלי מהרכבת ומבתי הקפה ומיד ניצלה את ההזדמנות להתעניין איך אני מוצאת את כל הסיפורים האלה ואם הם אמיתיים…
בלי ששמה לב, באותה נשימה, סיפרה לי שהילדים שלה היו בשבת אצלה וגם לבת שלה, שאוהבת לקרוא אותי, יש חלום לכתוב בעיתון טור כזה, כמו שלי. היא עצמה אחות בבית חולים, עובדת קשה במשמרות, שבתות וחגים ולילות, אבל אוהבת מאוד את העבודה שלה, למרות שהיא רואה גם הרבה סיפורים עצובים. לא פעם, היא חושבת לעצמה שמכל הסיפורים שהיא רואה, היא יכולה לכתוב ספר.
הייתי באותו יום במצב רוח לא–מי–יודע–מה–טוב והפגישה עם השניים האלה עשתה לי טוב. היה משמח מאוד לשמוע שהם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת ומחמאות תמיד משפרות את מצב הרוח שלי. תנסו את זה גם על עצמכם. תגידו לי אם זה עובד
אז היא חזרה לטור ואמרה שהיא שמחה להכיר אותי ונתנה לי עוד כמה מחמאות והאמת היא, שהייתי באותו יום במצב רוח לא–מי–יודע–מה–טוב והפגישה עם השניים האלה בסופר עשתה לי טוב. היה משמח מאוד לשמוע שהם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת ומחמאות תמיד משפרות את מצב הרוח שלי. תנסו את זה גם על עצמכם. תגידו לי אם זה עובד. מילים הן קסם. כשאנחנו אומרים אותן, וגם כשאנחנו שומעים מילה טובה על עצמנו, זה נותן מוטיבציה להמשיך ואז חשבתי גם על אימא שלי, שכל שבוע מתעקשת שאקריא לה מה כתבתי ותמיד היא אומרת לי שהמילים שלי מחזקות אותה.
תוך כדי כל זה, נזכרתי גם בזו שכתבה לי ביום שישי האחרון, שהטור היה חזק והיא מאוד אהבה אותו ולרגע, קצת נבהלתי מעצמי… יכול להיות שאני כותבת את הטור הזה רק כדי לקבל מחמאות וחיזוקים ולשמוע שאנשים אוהבים לקרוא אותי? ואולי זה כי אני לא רוצה לאכזב את אימא שלי, שמצפה שאבוא ואקריא לה.
ככה, כשאני קצת בסערת רגשות ובתסכול שאני לא מצליחה לכתוב, הטלפון שלי צלצל ואיש מכירות של ספק אינטרנט ניסה לשכנע אותי לעבור לצד שלו וניהלנו שיחת מכירות די ארוכה. הוא שאל אותי מה אני עושה בחיי וסיפרתי לו שאני עיתונאית וכותבת תוכן והוא אמר שאף פעם לא יצא לו לדבר עם עיתונאית. אז הרגעתי אותו, שלא ייסחף בהתלהבות, אני בסך הכול כותבת במקומון של הגולן ובעיתונים מגזריים. הוא שאל אותי איך הגעתי לזה ואמרתי לו שזה חלום ילדות שלי – לכתוב בעיתון, לשתף, להשפיע, לספר את הסיפורים של האנשים בעין טובה ועם מסר. הוא אמר לי בהתפעלות שזה כיף לשמוע מאנשים שאוהבים את העבודה שלהם ולרגע, הוא שכח משיחת המכירות ואני התמלאתי מחדש באנרגיות של כתיבה והמוזה חזרה ונזכרתי למה אני כותבת את הטור הזה. ממש לא רק בשביל המחמאות, למרות שאני תמיד שמחה לקבל אותן. אני פשוט אוהבת לכתוב ולפגוש ולספר ומילים יפות תמיד מלטפות לי את הנשמה וזה כיף לי כל שבוע מחדש, לשבת ולכתוב את הטור.
