כשם שהכניסה למשכן אינה דבר מובן מאליו – “ואל יבוא בכל עת אל הקודש” – כך גם ארץ ישראל וישיבתנו בה אינן מובנות מאליהן. עם ישראל צריך להיות ראוי לארץ והיא נקנית בייסורים. נרכין ראש ונכבד את מי שהקריבו את חייהם למענה

“וידבר ה’ אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה’ וימותו. ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אשר על פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת”.
חנוכת המשכן הייתה טקס מאוד חגיגי שלו ציפה עם ישראל בקוצר רוח ובכיליון עיניים. טקס זה בא לאחר הטראומה הגדולה של חטא העגל, שבו ה’ הוציא את שכינתו מתוך המחנה ואף אמר למשה “הרף ממני ואכלם…”. ברגע גדול זה, של חנוכת המשכן, נדב ואביהוא, בני אהרון, מקטירים קטורת מאש זרה, מתוך החלטה עצמית שלא נצטוו עליה, למרות שהיו מודעים לסכנה שיש במעשה זה. הקב”ה שולח אש מלפניו וממית אותם: “ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה’ לאמור בקרֹבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידֹם אהרון…”. משמע מהפסוק, שהיה ידוע למשה ואהרון, שבחנוכת המשכן תהיה הקרבה של חיים. משה ואהרון חשבו שאלה יהיו הם עצמם, אך הקב”ה לקח את נדב ואביהוא.
ישנן סיבות שונות שנתנו חז”ל למותם של נדב ואביהוא: הורו הלכה בפני רבם, נכנסו שתויי יין, הקריבו אש זרה שלא ציוום ה’, או מתו בגין חטא העגל, שאותו עשה אביהם למרות שלא צווה. יש שאומרים שהזדרזו שלא לצורך ואף יש אומרים שהציצו בקודש, בחינת “הציץ ונפגע”. בכל זאת, הקב”ה מכנה אותם “קרובי”. היו רבים שהיו מוכנים למסור את נפשם כדי שהקב”ה יכנה אותם בתואר קרובי ה’. במותם, הם מהווים סמל לרצון לקרבת אלוקים, אך גם דוגמת לקדושת המקדש ולמציאות של חיים של ציווי ואי חריגה מדבר ה’
מה עניין המוות הזה בשעת חנוכת המשכן? “ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי”. יש פעמים שיש ערך לחיים ומשמעות לחיים, רק לאחר שמקריבים חיים.

אברהם אבינו עוקד את בנו יצחק. הקב”ה אומר לו: “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. הקב”ה רוצה מהאדם את הנכונות להקרבה. אברהם, בגדולתו, לא נזקק להקריב ממש את בנו, אך כמאמר המשורר: “ומאז הם נולדים ומאכלת בלבם”.
ארץ ישראל, דוגמת המשכן, דורשת ומחייבת קומה רוחנית כדי לזכות בה

אברהם אבינו עוקד את בנו יצחק. הקב”ה אומר לו: “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. הקב”ה רוצה מהאדם את הנכונות להקרבה. אברהם, בגדולתו, לא נזקק להקריב ממש את בנו, אך כמאמר המשורר: “ומאז הם נולדים ומאכלת בלבם”.
ארץ ישראל, דוגמת המשכן, דורשת ומחייבת קומה רוחנית כדי לזכות בה. מתוך הבנה זו, חיפשו חז”ל את סיבת מותם של בני אהרון וכל זה כדי להתריע ולהביא אותנו להבנה בדבר קדושת המשכן, שממנה גם נובעת קדושת ארץ ישראל. גם כאשר הקב”ה מוריש את הארץ לעם ישראל, הוא אומר שהארץ הזו היא ארץ קדושה “עיני ה’ בה מראשית השנה עד אחרית השנה”. השכינה שורה בה ועל כן עם ישראל המגיע לארץ צריך להתנהג בהתאם לקדושתה של הארץ. “דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש” – הכניסה אל המשכן אינה מובנת מאליה, היא כרוכה בהכנה בקדושה ובמידות מוסריות.
יש פעמים שאנו עלולים להרגיש קלות דעת ושיכרון חושים בעת ניצחון ובעת הצלחה כלכלית, עד כדי לומר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. אנו צריכים תמיד לדעת לרסן את גאוותנו ולומר “הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו”.
זכינו ב”ה לגאולה לאחר אלפיים שנות גלות, שבהם עם ישראל היה מוכן להקריב את נפשו למען יהדותו והגשמת חלומו לעלות לארץ ישראל. למרות כל הפרעות לאורך הדורות והשואה שהייתה בדורנו, אנו זכינו להגשמת החלום, אך גם עתה אנו מקריבים את מיטב בנינו על קדושת התורה, העם והארץ
ארץ ישראל אינה דבר מובן מאליו. אנחנו צריכים להרכין ראש ולכבד את מי שהקריבו את חייהם למען חיים נעלים בארץ ישראל. זכינו שהקב”ה קיבץ אותנו מארצות רבות ורואים אנו את חזון הנביאים מתממש לעינינו. גם דוד המלך, בתהילים, כותב על גאולתנו ומזמור ק”ז מתממש לעינינו: “יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מידי צר ומארצות קבצם… תעו במדבר בישימון דרך” – גלות אתיופיה, “יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל – “יהדות רוסיה, מסך הברזל. “יורדי הים באוניות” – כל העליות הגדולות שהגיעו לארץ ישראל באניות המעפילים, “יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם”. אף את ארץ ישראל הקב”ה “ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים… ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה”.
הקב”ה הוציא אותנו מחושך וצלמוות, קיבץ אותנו לארץ ישראל, חיים אתנו יהודים שהגיעו עד שערי מוות, הגיעו אודים מוצלים מאש ופה, בארץ ישראל, הקימו משפחות גדולות “וישם כצאן משפחות”.
“מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'”.