החופש הגדול התחיל ובבת אחת הילדים רעבים יותר, משועממים יותר, מבלגנים יותר, הכול יותר. כשאהיה שרת החינוך, אקצר בהרבה את החופש הזה, בלי למצמץ החופש
קפה בנמל תל אביב, ממש על הים. הכול רגיל ואז, התרחשות חברתית יוצאת דופן מציפה את המחשבה: גם אם אתה בגרוע, יש מי שאצלו גרוע
רוחות סערה של קיץ חורפי הן רקע טוב לערב של מחשבות על החיים, על חתונה שנייה של חבר ועל חיים שניים של מי שאיבדה את
כשאני חייבת לעבוד, אני ערנית עד אחרי חצות וכשאני חייבת להילחם, אני לביאה, אבל כשיש לי ערב חופשי, אני יכולה להישפך לגמרי כבר בשמונה האנשים
בין הטנקים, החיילים, הדיווחים מהמרקע, התגובה שלהם על התגובה שלנו והתגובה שלנו על שלהם, התמודדנו בגבורה גם עם תכנון התפריט לחג היה קצת מתוח בשבוע
המתבגר הוציא השבוע רישיון נהיגה. לבכורה יש כבר מזמן. השלישי, בן 10, תפעל עם חבריו ערב מנגל במקום המדורה. פליאות ודאגות בשעה טובה, המתבגר הוציא
בילדותי, נסעו הוריי כל שנה בל"ג בעומר להילולת רשב"י ובמשך השנה, לעוד הילולות ולהשתטח על קברי צדיקים, לבקש בקשות ולאכול סעודת מצווה מהסל שהביאו מהבית
ישראל כבר בת 70, זקנה בשביל צעירים, די צעירה כשמשווים למדינות אחרות, אבל מה להשוות, איזה להשוות, אין כמו ישראל ואין כמו להיות ישראלי לארצי
מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים וחסרים, עם הרבה רגעי משבר
לא הברשנו פאנלים, לא כיבסנו את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש רעננות והאמת, גם בלי להגזים,
הייתי במצב רוח של קיטורים, לחץץץץץץץ. עוד לא התחלתי לנקות לפסח, בבית ובעסק. אבל אז, קרה משהו ששינה הכול. התובנה: במקום לקטר – להודות על
מצמצנו את פורים והנה, פסח כבר מגיע ושום הדחקה לא תעזור. האקונומיקה מחכה עם המברשות. אבל לפני פסח, יש ראש חודש ניסן, עם הפסיסא של
