כשאני חייבת לעבוד, אני ערנית עד אחרי חצות וכשאני חייבת להילחם, אני לביאה, אבל כשיש לי ערב חופשי, אני יכולה להישפך לגמרי כבר בשמונה
האנשים בעולם מתחלקים לשניים – אנשי הלילה ואנשי היום. האנשים של הלילה, אלו שמתעוררים ב-12:00, אבל בלילה הם בשיאם ולעומתם, אלו שעם חשכה כבר לא מתפקדים.
הגעתי למסקנה שאני גם וגם, תלוי ביום ובעניין. לפני כמה שנים, כשעוד לא עבדתי בלילות, בשמונה וחצי בערב כבר הייתי במיטה, גמורה מעייפות, מתחילה לראות משהו בטלוויזיה ונרדמת. אם היינו רוצים לצאת לבילוי, או שהיה איזה אירוע, הייתי צריכה לקחת חופש מהעבודה, לישון שנת צהריים טובה וגם אז, עדיין הייתי מפהקת כל הערב. הכרזתי שאני פשוט טיפוס של יום ובלילה אני עייפה.
מאז שהתחלתי לעבוד בלילות, אני מתעוררת בחמש וחצי בבוקר, יוצאת להליכת בוקר, הולכת לעבודה, חוזרת, קצת ילדים, קצת טלוויזיה, לפעמים יציאות וקניות ושוב, עבודה. אני ערנית לגמרי ואז חוזרת מהעבודה, יושבת לכוס תה מול הטלוויזיה במטבח, מרפרפת באיזה עיתון, או ספר, נרדמת אחרי 24:00 בלילה ובבוקר, מתעוררת כמו פנתרה ליום חדש.
אבל הקטע הגדול הוא שבערבים החופשיים שלי, אני חוזרת לעייפות ה-20:30 ואז בעלי מתלונן: “איך זה יכול להיות, שאתמול עבדת והיית ערנית כל כך והיום את בבית ונזרקת כמו זקנה?”
“גם אני שואלת את אותה שאלה”, אני אומרת לו, “זה בדיוק כמו הפחד שלי מג’וקים ועכברים ועקרבים”.
מכירים את זה, כשאתם נוסעים לקניון והבעל מחנה במרחק 5 דקות הליכה? אצלנו, אני מיד מתלוננת: למה כזה רחוק? ואני מקטרת שאין לי כוח ללכת והוא בכלל לא מבין איך אישה, שעושה צעידות של שישה ק”מ, לא מסוגלת ללכת חצי ק”מ עד לקניון
הכול בראש
יום אחד, התגלה עקרב בבית. צרחתי עד השמים, עליתי על כיסא והזעקתי את בן השמונה שלי, שיבוא להרוג אותו ולהציל אותי. קצת התביישתי בעצמי, כשהסיפור הופץ ברחבי המושב והמשפחה, אימא סיכנה את בן ה-8 בהריגת עקרב, במקום להרוג אותו בעצמה. אבל הפחד שיתק אותי, למרות שבפעם ההיא, כשהיינו אני והבכורה לבד ונדל ענק ומסוכן הסתובב לנו בבית וכמעט התעלפתי מהפחד והיא אבדה את העשתונות, אזרתי אומץ ורצחתי אותו בדם קר, כי ידעתי שאין ברירה ואחרת, הוא יסתובב חופשי ברחבי הבית.
יש לי עוד דוגמאות: כשהכיור שלי בבית מלא כלים ובדיוק עשיתי ציפורניים, אין סיכוי שאקלקל אותן, אבל אם חסר לי שוטף כלים במסעדה, אני מסתערת על ערמות הצלחות, הכוסות והסירים, גם עם ציפורניים עשויות.
עוד משהו מעניין גיליתי. מכירים את זה, כשאתם נוסעים לקניון או לאנשהו והבעל מחנה במרחק 5 דקות הליכה? אצלנו, אני מיד מתלוננת: למה כזה רחוק? ואני מקטרת שאין לי כוח ללכת את כל הדרך והוא בכלל לא מבין איך אישה, שעושה צעידות של שישה ק”מ, לא מסוגלת ללכת חצי ק”מ עד לקניון.
על לידות, אין מה לדבר. איך אני סובלת את כאבי התופת, פעם אחר פעם ולמרות הכאב המטורף, אני עושה זאת שוב, כשידוע שאני האישה הכי לא סבילה בנמצא מכל כאב קטן שיש לי. אולי זה בגלל שיש לי זיכרון קצר, כי אחרת, אין סיכוי שאחזור שוב על משהו כואב כל כך.
מסתבר שיש לנו מערכת שמתוכננת היטב לפי הצורך והשעה. כנראה הכול עניין של בחירה והחלטה, כי כשאני חייבת לעבוד, אני ערנית וכשאני חייבת להילחם, אני לביאה. אז כשהעייפות מכריעה אותי ואין לי כוח לכלום והכי בא לי להירדם ב-20:00, אני מזכירה לעצמי שאני מסוגלת ליותר…
“את יכולה, יעלי”, אני אומרת לעצמי בסמכותיות, “זה הכול בראש שלך, הכול בראש, יקירה”.
