סבא שלי היה קורא לי מרחוק ונותן לי סוכרייה. לפעמים, היה מוציא מטבע ושולח אותי לקנות לעצמי משהו מתוק וככה, בלי מילים, ידעתי שהוא אוהב אותי. השבוע, האזכרה שלו
השבוע יש אזכרה לסבא שלי, סברסא ז”ל, אבא של אבא שלי. כמדי, שנה אימא שלי מתקשרת שבוע לפני, כדי להזכיר: “את זוכרת שביום חמישי יש אזכרה לסבא? אתם לא חייבים לבוא אם לא מסתדר לכם”, היא אומרת לי כמו תמיד, יודעת שאנחנו במרדף אחרי הזמן והחיים.
“אבל אם מסתדר, אז תבואו”, היא ממשיכה, “גם הכנתי לכם את הסלסלה המסורתית לט”ו בשבט, עם הפירות היבשים והפיצוחים. אבא שלכם קנה כל כך הרבה דברים טובים מהשוק”.
אבא שלי, שיהיה בריא, הוא אלוף הקניות, בוחר את הפירות הכי יפים וטובים שיש והוא אוהב את המבחר הגדול שיש לשוק להציע לו ואת העובדה שהכול טרי ישר מהעץ, או מהשדה. הוא עובר בין כל הבסטות ובוחר את המובחרים. על אף שהגיל כבר לא ממש מיטיב אתו, על הקניות בשוק, הוא לא מוותר וימי רביעי, יום השוק בצפת, הוא יום של חגיגת קניות משמחת.
כשמבקרים אצל ההורים שלי, תמיד יוצאים עם איזה משלוח, הפתעות לילדים, עוגיות, קציצות, תבלינים מיוחדים, או ממולאים. לא רק בפורים, יש משלוחי מנות מושקעים, גם בט”ו בשבט מחלקים לנו פסיסה, תערובת דגנים טוניסאית
כשמבקרים אצל ההורים שלי, תמיד יוצאים עם איזה משלוח, הפתעות לילדים, עוגיות, קציצות, תבלינים מיוחדים, או ממולאים. לא רק בפורים, יש משלוחי מנות מושקעים, גם בט”ו בשבט מחלקים לנו פסיסה, תערובת דגנים טוניסאית, שלשים אותה עם כמויות של שמן זית והיא הופכת ליציקת בטון ואוכלים אותה עם תמרים. יש פסיסה של ראש חודש ניסן ואחת של ט”ו בשבט והיא מחולקת לכולנו בקופסאות, עם השבעה שנאכל אותה, כי היא בריאה כל כך, למרות שלא ממש מעוררת תיאבון. יחד אתה, כפיצוי, מגיעה גם סלסלה מושקעת עם פירות מיובשים ופיצוחים. בכל שנה, אימא שלי מגוונת בסלסלה אחרת, או בקערה מגניבה ותמיד יש בה מכל טוב הארץ וחוץ לארץ, כי חלק מהפירות המיובשים בכלל מיובאים מחו”ל.
אז כבר 22 שנה, שאני משתדלת לא לפספס את האזכרה של סבא שלי. זה לא איזה ערב זיכרון מרשים, עם סיפורים וזיכרונות, אבל זה בול מתאים לאישיות שלו. סבא שלי היה איש שקט, שלא הִרבה לדבר ואת רוב זמנו, בילה בבית הכנסת. כל כך סמלי, שהאזכרה שלו מתקיימת בבית הכנסת שאהב, עם תפילה, סעודת מצווה ודברי תורה. על הדרך, אנחנו זוכים גם בביקור אצל ההורים ובמשלוח ט”ו בשבט מרשים.
במשך כל שנות ילדותי, גרנו בית מול בית וסבא היה חלק מנוף ילדותי. הוא לא היה סבא של סיפורים, טיולים ושיחות נפש. בעיקר, אני זוכרת אותו עם ספר תהילים ביד, או חומש וכשהיינו נפגשים במקרה ברחוב, למרות שגרנו כמעט באותו בית, תמיד הייתה לו איזו סוכרייה בכיס והיה קורא לי מרחוק עם היד ונותן לי את הסוכרייה. לפעמים, היה מוציא מטבע, או שטר של כסף והיה שולח אותי לקנות לעצמי משהו מתוק וככה, בלי מילים, ידעתי שהוא אוהב אותי. הסבים והסבתות של היום שונים קצת מאלו שהיו לנו. סבתא שלי הייתה בעיקר מבשלת ומאכילה אותנו וסבא חילק סוכריות, או מטבעות והייתה להם זוגיות שלא רואים היום. היא הייתה מנהלת את הבית ואותו והוא היה ממושמע ומכבד ולא זז מטר בלי האישור שלה.
בגילי המופלג… לא באמת מופלג, כבר שנים שאין לי סבים וסבתות וגם הזיכרון כבר לא משהו, אבל נשארו לי מהם זיכרונות שמחזירים אותי אחורה אל ילדותי ואל המסורות המשפחתיות. לכן, כשלאימא שלי חשוב כל כך שנבוא לאזכרה וניקח את הסלסלה של ט”ו בשבט ואת הפסיסה, זה שווה את המאמץ, כי המסורת המשפחתית והזיכרונות הם חלק ממה שאנחנו ובעיניי, יש ערך לשמר אותם.
בזמן שאתם קוראים את הטור הזה, לי כבר יש סלסלה מלאה בפירות ופינוקים שההורים שלי השקיעו עליי לקראת ט”ו בשבט, חג של פריחה וצמיחה והתפתחות ואני לא שוכחת לרגע את השורשים של המשפחה, אלו שהגיעו ארצה מטוניס וקבעו פה בארץ ישראל את חייהם, בשמחה ואהבה.
