קפה בנמל תל אביב, ממש על הים. הכול רגיל ואז, התרחשות חברתית יוצאת דופן מציפה את המחשבה: גם אם אתה בגרוע, יש מי שאצלו גרוע יותר, אז תודֶה על מה שיש
ישבתי בבית קפה בנמל תל אביב, ממש על קו הים. בחוץ היה די חם, אבל הייתי זקוקה לקפה. ישבתי לבדי עם הקפה שלי, מסתכלת בעוברים והשבים, מכל הסוגים, מכל הגוונים, תל אביבים, תיירים, דתיים, חילונים, ערבים. כולם מסתובבים בנמל ויש הרגשה כאילו אף אחד לא עובד וכולם עסוקים בלעשות חיים וליהנות מהים, האוויר והאווירה.
בשולחן לידי, ישב איש לא ממש מבוגר ומקל הליכה לידו. אשתו הביאה לו כוסית עם גלידה ואמרה שהיא הולכת לאיזו חנות ותחזור כעבור עשר דקות. עברה כמעט חצי שעה והיא לא חזרה. גם הוא, כמוני, ישב לבד עם המחשבות שלו, אכל את הגלידה והסתכל על האנשים.
"אני", הוא ממשיך לספר, "עשיתי תאונת דרכים לפני שלוש שנים. הייתי מאושפז כמעט שנה. הפסקתי לעבוד, עבדתי ברשות השידור. אהבתי את העבודה עם כל הסלבים. נכנסתי לדיכאון מהתאונה הזאת, חשבתי שנגמרו לי החיים"
אז הגיעה אישה בסביבות גיל 50, בכיסא גלגלים, משותקת בכל חלקי גופה. האיש שליווה אותה הביא לה קפה. היא ביקשה ממנו שיסדר לך את הצוואר שהיה משותק כך נראה וגם שיזיז את הרגל. היא מבקשת בדיבור לא ברור שיקרב אליה את הכוס. הוא משקה אותה. אחרי שני שלוקים, היא אומרת לו שזה הספיק לה. הוא מנקה לה את הפה משאריות הקפה שנזלו לה, כי כנראה גם עם הפה יש בעיה. הוא מצית לה סיגריה ומחזיק לה אותה עד שהיא מצליחה לייצב אותה. הוא מתיישב לידה ושוב עוזר לה עם הסיגריה.
אני והאיש עם המקל עוקבים אחרי הטיפול המסור שלו בה, כל אחד מאתנו שקוע במחשבות ואז הוא משתף אותי:
"תראי אותה", הוא אומר לי, "הלב נקרע".
"אני", הוא ממשיך לספר, "עשיתי תאונת דרכים לפני שלוש שנים. הייתי מאושפז כמעט שנה. הפסקתי לעבוד, עבדתי ברשות השידור. אהבתי את העבודה עם כל הסלבים ועכשיו תראי אותי, יושב בבית, נעזר במקל ועדיין סובל מכאבים ברגל ובגב. נכנסתי לדיכאון מהתאונה הזאת, חשבתי שנגמרו לי החיים וזה לא שלא ראיתי בבית חולים אנשים שנפצעו קשה יותר, אבל בכל זאת, שלוש שנים אני מצוברח, בוכה ולא נהנה מכלום.
"פעם, הייתי אוהב לטייל בעולם, הולך לאירועים, מסיבות. היום, אני בקושי יוצא. אנחנו גרים כאן באזור, הולכים קצת ברגל לנמל אוכל גלידה והביתה. אפילו לנכדים אין לי סבלנות".
הוא ממשיך לדבר אתי בגילוי לב על המצב שלו, על אף שאנחנו בכלל לא מכירים, ועכשיו הוא ממשיך:
"פתאום, הבנתי שאני דפוק, דפוק ממש", הוא אומר לי וחובט בראשו. "אני נשבע לך, מהרגע הזה, אני חוזר לחיים, תראי אותה ותראי אותי…".
בעודו אומר לי את המשפט הזה, אשתו מגיעה.
"הנה היא", הוא מסמן עליה, "שיגעתי אותה כל השנים האלה והיא עדיין אתי. אישה קשה, אבל מטפלת בי יפה, אבל אני מבטיח לך, אני מהרגע הזה חוזר לחיות עם הכאבים, עם הצליעה והמקל".
משהו בו נפתח השתחרר פתאום, כנראה קיבל איזו הארה משמים. אשתו מתיישבת לידו, מתעניינת איך הייתה הגלידה. הוא אומר שהייתה טובה.
"איך זה לא התקשרת אליי עשר פעמים שאחזור", היא מתפלאת, "מצאת לך בטח איזו יפה פה ושכחת אותי".
"מצאתי משהו הרבה יותר טוב", הוא עונה לה, "בואי, נלך הביתה, אספר לך".
"מה פתאום נלך, עכשיו תספר לי", היא מתעקשת.
"תפסיקי להיות סקרנית", הוא כועס עליה, "בואי, הולכים".
רגע לפני שהוא מצליח לקום מהכיסא עם המקל, הוא שואל איך קוראים לי ומודה לי שהקשבתי לו.
"את לא מפה", הוא מוסיף, "רואים עלייך. אני חושב שהחיים שלי הולכים להשתנות. מהיום, אני מפסיק להתבכיין ולרחם על עצמי ולך יש חלק בזה".
אני מחייכת אליו: "לא עשיתי כלום, הייתי פה במקרה, אבל גם אני למדתי שיעור חשוב ממה שראינו פה ביחד. תמיד, תמיד להודות על מה שיש".
