אנחנו רגילים לראות במים מקור של חיים. הם מרווים את האדמה, מצמיחים את התבואה, מנקים ומטהרים. אלא שאותם מים בדיוק מסוגלים גם להחריב עולמות
בימים אלה, כשהחגים כבר מאחורינו והחורף מתחיל לתת את אותותיו, העיניים של כולנו נשואות שוב אל השמים. כבר התחלנו להזכיר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובעוד ימים אחדים, בז' בחשוון, נתחיל לבקש גם "ותן טל ומטר לברכה". אנחנו רגילים לראות במים מקור של חיים. הם מרווים את האדמה, מצמיחים את התבואה, מנקים ומטהרים. אלא שאותם מים בדיוק מסוגלים גם להחריב עולמות. די להיזכר במראות השיטפונות הקשים שפקדו בשנים האחרונות מקומות שונים בעולם, כדי להבין עד כמה הגבול שבין ברכה לאסון יכול להיות דק.
בפרשת נח אנחנו פוגשים את המים בעוצמתם ההרסנית ביותר: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" והעולם כולו נשטף במבול. אלא שכאן עולה שאלה שקשה להתעלם ממנה: מדוע בחר הקב"ה להעניש את דור המבול דווקא במים? הרי חטאם של בני הדור היה חמס, גזל והשחתה מוסרית. אפשר היה להעניש אותם במגפה, ברעב, או באש, כפי שאירע מאוחר יותר בסדום ועמורה. מדוע היה צורך להציף את העולם כולו?
השאלה מתחדדת כשמעיינים בלשון התורה. הפסוקים אינם מסתפקים בתיאור חטאיהם של בני האדם, אלא קובעים: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". בהמשך, אומר הקב"ה לנח: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". מה פירוש הדבר שהארץ נשחתה? הרי האדמה לא גזלה, לא חמסה ולא פגעה באיש. מדוע היא נכרכת בגורלם של בני האדם?
קשר עמוק לאדמה
בספר משלי, מונה שלמה המלך ארבעה דברים שאינם יודעים שובע, ובהם "אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מָּיִם". יש משהו מיוחד באדמה. היא קולטת את הגשם, סופגת את המים, מצמיחה חיים ושבה לקלוט עוד. אבל אולי תכונת הספיגה הזאת מלמדת אותנו גם משהו על היחסים שבין האדם לסביבתו. אנחנו נוטים לחשוב שהאדמה שעליה אנחנו חיים היא בסך הכול משטח שעליו מתרחשים חיינו. אנחנו בונים עליה בתים, סוללים כבישים, מקימים ערים ומנהלים את עניינינו. אלא שהתורה מציגה קשר עמוק הרבה יותר בין האדם לבין הארץ. מעשיו של האדם אינם נשארים רק עניינו הפרטי. הם משפיעים על המקום שבו הוא חי, על החברה שסביבו ועל העולם שהוא משאיר אחריו.
אפשר להמחיש זאת במשל על מלך שבנה ארמון מפואר, השקיע בו ממון רב ומילא אותו בכל טוב. בתחילה, הכניס אליו אנשים עיוורים, שלא יכלו לראות את יופיו של הארמון. הם התהלכו בין חדריו, פגעו בקירות ולכלכו את הרצפות. כשראה המלך את הנזק, אמר לעצמו שאי אפשר להאשים אותם לגמרי, שהרי אינם רואים את מה שעומד לפניהם. הוציא אותם והכניס במקומם אנשים פיקחים, בעלי דעת, שיכלו להבחין בכל פרט מיופיו של הארמון. אלא שדווקא הם החלו להשחית אותו במודע. הם ידעו היטב מה ניתן להם ובכל זאת בחרו להרוס. הביט המלך בארמונו והבין שהבעיה כבר איננה רק באנשים היושבים בו. הבית כולו התמלא בלכלוך ובהרס וכדי להשיבו לייעודו לא יספיק להחליף את דייריו. צריך יהיה לנקות את הארמון מן היסוד.
קדושה מיוחדת
דור המבול לא היה עיוור. חז"ל מתארים דור שחי בשפע גדול ובכל זאת בחר להשתמש בכוחות שניתנו לו כדי להשחית. הגזל והחמס לא היו מעידות מקריות של אנשים בודדים, אלא הפכו לדרך חיים. כאשר חברה שלמה מתרגלת לעוול, כשהחזק לוקח מן החלש והאדם כבר אינו רואה את מי שעומד מולו, הנזק אינו נעצר אצל החוטא. הוא מחלחל אל תוך החברה כולה. גם מי שאינו שותף למעשה מוצא את עצמו חי בעולם שבו הגבולות המוסריים הולכים ונמחקים.
את הקשר הזה, שבין מעשי האדם לבין הארץ, אנחנו פוגשים שוב, ובעוצמה מיוחדת, דווקא ביחס לארץ ישראל. התורה מזהירה בספר ויקרא: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". הרמב"ן מסביר שארץ ישראל איננה ככל הארצות. יש לה קדושה מיוחדת, ומתוך כך גם דרישה מיוחדת מן היושבים בה. התורה משתמשת בביטוי חריף מאוד: הארץ מקיאה את יושביה. כאילו היא עצמה אינה מסוגלת לשאת מציאות של השחתה מתמשכת.
הרמב"ן אף מוצא נחמה גדולה בפסוק "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". גם בשנות הגלות, כאשר עם ישראל רחוק מארצו, הברית שבינו לבין הארץ אינה מתבטלת. הארץ איננה רק שטח אדמה שאפשר להחזיק בו בכוח הזרוע. יש בה קשר עמוק לעם ישראל, קשר שאינו תלוי רק בשאלה מי שולט בה באותה שעה. כאשר מתאר הנביא יחזקאל את שיבת ישראל לארצו, הוא פונה דווקא אל ההרים: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". רבי אבא רואה בפריחת הארץ לקראת שובם של בניה סימן מובהק לגאולה.
הרב קוק פותח את ספרו "אורות" בקביעה ש"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה". הארץ, לדבריו, קשורה בעצם חייה של האומה. הקשר שלנו אליה אינו מסתכם בזכות להחזיק בקרקע, אלא מחייב אותנו להבין שהחיים הלאומיים והרוחניים שלנו קשורים בה. ממילא, השאלה איננה רק מה הארץ יכולה לתת לנו, אלא גם איזו חברה אנחנו בונים עליה, ומה אנחנו מכניסים אל תוכה.
להתחיל מחדש
כשחוזרים עם הדברים הללו לפרשת "נח", אפשר להבין את המבול באור אחר לגמרי.
אולי התורה אינה מתארת רק עונש על חטאיהם של בני האדם, אלא גם את הצורך לתקן עולם, שההשחתה חדרה לכל מערכות חייו. אילו הבעיה הייתה רק באנשים מסוימים, אפשר היה להעניש אותם ולהמשיך הלאה. אבל כשהחמס הופך לתרבות, כשהעוול נעשה לדבר מקובל וכשהחברה כולה מאבדת את דרכה, לא די בהחלפת האנשים. צריך לאפשר לעולם להתחיל מחדש.
כאן מתגלה סודם של המים. אותם מים, שאנחנו מכירים כמקור חיים, הם גם הכלי שבו אנחנו משתמשים כדי להיטהר. במקורות של פנימיות התורה, נדרש הקשר שבין ארבעים ימי המבול לבין ארבעים סאה של מקווה. כשאדם טובל במקווה, הוא נכנס כולו אל תוך המים ויוצא מהם כדי לפתוח פרק חדש. אולי כך אפשר להבין גם את המבול. העולם כולו הוטבל במים, לא רק כדי למחות את מה שהיה, אלא כדי לאפשר את מה שעוד יכול להיות. המים שהביאו חורבן הם גם אלה שאפשרו לבריאה להיוולד מחדש.
זו אולי התשובה לשאלה שבה פתחנו. הקב"ה לא בחר במים רק מפני שיש בכוחם להרוס, אלא מפני שיש בכוחם גם לטהר. דור המבול השחית עולם שלם ולכן התיקון לא יכול היה להסתפק בענישת האדם בלבד. העולם היה זקוק להתחלה חדשה.
דווקא בימים שבהם אנחנו שבים לבקש גשמי ברכה, כדאי לזכור שהאדמה שעליה אנחנו חיים איננה מנותקת ממעשינו. אנחנו יכולים לבנות כאן בתים, לסלול כבישים ולפתח את הארץ, אבל השאלה הגדולה היא איזו חברה תחיה על האדמה הזאת. האם נרגיל את עצמנו ואת ילדינו ליושר, לאחריות ולכבוד האדם, או שנאפשר לעוול להפוך לחלק מהשגרה שלנו?
המים שיורדים מן השמים אינם מבחינים בין שדה לשדה, אבל בידינו להחליט מה נצמיח באמצעותם. כשנבקש השנה "ותן טל ומטר לברכה", אולי כדאי שנזכור שגם לנו יש חלק בברכה הזאת. האחריות על מה שהאדמה הזו סופגת, ועל מה שיצמח ממנה בדורות הבאים, מונחת על כתפינו.
שבת שלום, גיא אדרי
