השבוע, ביום רביעי, חל יום הקולנוע הישראלי. בחמש השנים האחרונות, אני הולכת. חשוב לי לתמוך ביצירה מקומית
מאת: אלונה קוטלז'
השבוע, ביום רביעי, חל יום הקולנוע הישראלי. בכל שנה מאז 2014, כל בתי הקולנוע מקרינים סרטים ישראליים בלבד. בחמש השנים האחרונות, אני הולכת. קודם כול, חשוב לי לתמוך ביצירה מקומית ודבר שני, כרטיס עולה עשרה שקלים.
תמיד אהבתי קולנוע ישראלי. הוא נוגע בכל הקונפליקטים שאנחנו חיים בהם, מהמינוריים לקשים ביותר ומפרק אותם לאט לאט, בצורה שמאפשרת לי להסתכל על החיים שלנו פה כאמנות – קומדיה, דרמה, טרגדיה, הכול נכון, אבל אמנות.
זה מצחיק שמכל הדברים שחשבתי לכתוב, אף פעם לא דמיינתי תסריט לסרט. יש לי רעיונות לשבעה ספרים וחמש סדרות, אך לא לסרט אחד. זאת אומרת, כמובן שלכל סופרת יש את המחשבה הזו, במאחורה של הראש, שאחד מן הספרים יהפוך אולי לסרט, אבל זו אף פעם לא הכוונה העיקרית בכתיבת ספרות.
התרבות מפגרת מאחור
בצורה עקיפה, אני חושבת שהתרבות במדינה שלנו השפיעה על זה. אנחנו פשוט לא יוצרים מספיק סרטים. אני אסביר. כשאני חושבת על קולנוע, אני חושבת על הוליווד ולא על ישראל. זה נכון שיש לנו את ההברקות שלנו, וגם את גל גדות, אבל בניגוד לתחומים אחרים (סייבר וטכנולוגיות ביטחוניות, פתרונות חקלאיים חדשניים וקולינריה עשירה), בהם ישראל מיוצגת בכבוד בזירה הבין-לאומית, הוליווד, למרות מה שאומרים, לא שייכת ליהודים. או שאולי בעצם כן, אבל לא לישראלים. אולי ככה זה, במדינה שבה ביטחון הוא ההתעסקות העיקרית, התרבות מפגרת מאחור.
למרות הכול, עדיין הייתה לי בחירה קשה לעשות ביום רביעי. היו הרבה סרטים טובים, אך היה לי זמן לצפות רק באחד. צרות של עשירים. כל כך חשוב וכיף לי לראות צעירים בני גילי שכותבים, מצלמים, מפיקים ומביימים. כאלו שמנסים ליצור שינוי או פשוט לבטא את מה שעובר עליהם וזה בהחלט מעורר השראה. מי יודע, אולי באחת מהשנים יקרינו סרט שאני כתבתי. עד אז, נהנה מאמנות של אחרים.
שבת שלום
