מצמצנו את פורים והנה, פסח כבר מגיע ושום הדחקה לא תעזור. האקונומיקה מחכה עם המברשות. אבל לפני פסח, יש ראש חודש ניסן, עם הפסיסא של ערב ראש חודש ניסן
כשראיתי בלוח השנה, שהשבת יחול ראש חודש ניסן, לא יכולתי שלא לספר על המנהג הטוניסאי הידוע של הפסיסא של ראש חודש ניסן. סיפרתי לכם בט”ו בשבט על הפסיסא של ט”ו בשבט, ואו.
איך שהזמן עבר כל כך מהר, זה היה לפני רגע וכבר ומריחים את הפסח. ריחות של אקונומיקה, משולבים בכבש על האש, מתערבבים לי באוויר ואני כבר לא יכולה לשמוע על כל הבתים שכבר כשרים ונקיים לפסח. אצלי הדרך עוד ארוכה, אבל ראש חודש ניסן שהגיע מהזכיר לי: גברת, ההדחקה לא תעזור. פסח כבר תכף כאן.
אז אני חוזרת למנהג הזה של הפסיסא, שהיא תערובת של דגנים טחונים. בערב ראש חודש, היו נוהגים כל הבנים ובני משפחותיהם להגיע לבית הוריהם, אצל הטוניסאים “העתיקים” יש קטע עם הבנים, הם יותר נחשבים, לא נעים להודות… אבל, בראש השנה, סוכות, ליל הסדר, ראש חודש ניסן ו”סעודת יתרו”, היו מוזמנים רק הבנים לבית אביהם והרי בטוניס כמעט שלא היו נישואי תערובת , אז המנהג היה מקובל אצל כולם. בארץ, התמרמרו על זה ונראה לי שהמנהג כבר כמעט שלא קיים. בבית הוריי, כשסבי וסבתי עוד היו בחיים, כך נהגו. יש חגים של הבנים וחגים של הבנות.
היו מתכנסים בערב ראש חודש ניסן, לארוחת ערב, שאיש בל ייעדר ממנה. זה היה ממש חובה. בארוחה, הוגש “טביח”, תבשיל של דלעת עם עגבניות ועוף, תפוחי אדמה וקציצות. בסיום, היו שמים את אבקת הפסיסא בקערת מתכת רחבה ועמוקה ולפי הסדר, היינו מושיטים לסבא שלי את הזרת מעל הקערה והוא היה מוזג את השמן על האצבע ומברך אותנו. אחרי שהיה מוזג את השמן, היה מערבב את העיסה בעזרת מפתח גדול ומברך שוב את בני הבית. המפתח היה עובר בין כולנו לפי הגיל, כל אחד היה מערבב ומבקש בקשה. המפתח היה סמל וסגולה לפתיחת הפרנסה ושערי הישועה לכל בקשה. זה היה טקס רוחני ויפה שזכור לי כל כך. שנים לא השתתפתי בו אצל הוריי, אבל בביתי שלי, אני עושה
מיני-טקס עם משפחתי, כדי לשמר את המסורת. עוד באותו ערב, הייתה אמי מדליקה נרות שמן בכוסות וממלאת את הכוס בתכשיטי הזהב שלה. גם זו הייתה סגולה לשפע ופרנסה טובה שהלוואי וכולנו נתברך בה.
עם השנים והגיל, המסורת והמנהגים מהבית קיבלו אצלי מקום של כבוד והזיכרונות שמציפים אותי ממלאים לי את הלב.
יש הכול
ניקיון הבית לפסח הוא לא משהו שאני מתלהבת ממנו ואני אפילו מקטרת עליו, אבל כשאני חושבת על זה, יש בו גם הרבה יופי. האוורור הזה שאנחנו עושים בבית, משליכים את הדברים המיותרים לפח, איך פחי הזבל מתמלאים בקלות בימים האלה… ערמות של שקיות בגדים הולכות לצדקה, ניקיון של מקומות שבדרך כלל לא מגיעים אליהם בשוטף, גורמים לאנרגיה טובה להיכנס לבית, ריח של ניקיון פיזי ורוחני ממלא אותנו. אנחנו זורקים מעלינו את המיותר ומפנים מקום לחדש. מתחדשים בדברים יפים לבית, יחד עם ההתחדשות שבטבע הירוק הפורח בחוץ. זו הרגשה נהדרת, שמביאה אותנו לפסח עייפים ומותשים, אבל עם תחושה של משהו חדש נקי וטוב.
כמי שמתעסקת באוכל לאורך כל השנה, פעם פסח היה אתגר לא קטן בענייני האוכל, אבל היום, כשנושא הגלוטן כל כך במודעות, זה כבר לא אתגר גדול ויש כל כך הרבה אפשרויות נפלאות. פסח הוא כבר לא חג רק של מצות. יש הכול: פסטות, לחמניות, רביולי ושלא לדבר על מבחר ענק של קינוחים נפלאים, שלא מביישים את קינוחי החמץ. אז את בעיית האוכל פתרנו, נשתדל לנקות ולאוורר קצת בימים הבאים ובערב ראש חודש ניסן, אקח לי מפתח גדול ואבקש מהקב”ה שיפתח את כל הדלתות של הפרנסה, השפע, הבריאות וההצלחה. אתפלל על הרווקות שיתחתנו, מי שמתקשה ללדת, שתקבל פרי בטן, החלמה מהירה לחולים וישועות גדולות לכולנו, שנצא מעבדות לחירות, בגוף ובנפש ושיתמלאו כל בקשותינו, אמן.
