מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים וחסרים, עם הרבה רגעי משבר ובכי וגעגועים
כשהשכול דופק בדלת, הוא נשאר שם לעד. בגיל שנה קיבלתי את התואר “המפוקפק” אחות שכולה ומאז, הוא מלווה אותי כל חיי. זהו תואר שמקבלים בלי הודעה מראש, או הסכמה, אי אפשר להחליט שלא רוצים אותו, או מוותרים עליו, הוא לתמיד וכל המשפחה שותפה לו. הוא מבאס, מתסכל, עצוב , כואב, פצע מדמם שלא מגליד. לא באמת הכרתי את אח שלי, מאיר ז”ל, חייל תותחנים, שנהרג בתאונת אימונים, לפני 42 שנה והוא בן 20 במותו, אבל בהרגשה שלי, אנחנו מכירים היטב. הפנים שלו חייכו אליי מכל קיר בחדרי הבית, הסיפורים עליו ועל אישיותו המיוחדת מלווים אותי, נוכחותו מורגשת בכל אירוע בחיי המשפחה שלנו. הוא תמיד נוכח ואינו באמת שם.
מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים וחסרים, עם הרבה רגעי משבר ובכי וגעגועים. מגיל צעיר, אני זוכרת את אמי אומרת שמאז שהלך, נגמרו לה החיים. הוא היה בנה בכורה גאוותה ועד היום, כל כך הרבה שנים אחרי, היא עדיין בוכה עליו ולא משלימה עם האובדן. במשפחות שכולות היום הוא יום קשה ויש גם את יום האזכרה, את יום הזיכרון הכללי ואת יום ההולדת וסביב הימים האלה, לפני ואחרי, יש מין מועקה מתמשכת שכזאת. אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה בבית כזה של אזכרות, של ימי זיכרון, רוויי צער ודמעות. זוכרת את עצמי מגיל צעיר הולכת בכל שבוע עם אמי לבית הקברות הצבאי בצפת, עם שקית ובה נרות נשמה, הדסים ומי ורדים, שיפיצו ריח טוב על הקבר.
היינו יושבות שם שתינו והיא הייתה מדברת אתו, מספרת לו כמה קשה לה בלעדיו, משתפת אותו במה שקורה בהיעדרו ומבקשת ממנו שיחזור. בבית שגדלתי בו, השכול היה מאוד נוכח והמעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות היה בלתי אפשרי. הוריי מעולם לא הצליחו לחגוג את יום העצמאות. כילדה, קיוויתי שיהיה איזה כפתור שאלחץ עליו ויוכל לכבות להם את הצער לזמן מה ולהדליק בהם את השמחה. חשבתי שאולי מישהו ימציא איזו המצאה שתשכיח קצת, שתקל, אולי הזמן והחיים והשמחות מסביב, אבל התואר המפוקפק הזה חזק מדי ולא נמצאה תרופה לשכול. לצערי, אני לא לבד בסיפור הזה. אנחנו חלק ממשפחה גדולה שהולכת וגדלה, מיום ליום. מתווספים עוד חללים ועם ישראל כולו בוכה אתנו וזוכר אותם. ההזדהות והשותפות בצער אינה מקלה על הכאב, אבל מחממת את הלב.
העצב והשמחה – ביחד
לא רק בצער אנחנו מאוחדים כעם, גם בשמחות. בשבוע שעבר, חגגו בהרבה בתים ברחבי הארץ את חגיגות המימונה. כל שנה מחדש, אני מתפעלת מהאנשים האלו, שפותחים את דלת ביתם לרווחה ומזמינים את כל מי שחפץ להתארח בשולחנם. מגוון רחב של אנשים מכל העדות והמגזרים מתארחים יחד בבתים, עם שולחנות ערוכים עם הרבה מתוקים ושתייה חריפה ומופלטות כמובן. איזו השקעה והכנה יש לכבוד האירוע הזה, שאינו אירוע משפחתי פרטי, אלא משהו ציבורי. כולם מוזמנים ומתקבלים במאור פנים ובשמחה על חשבונו של המארח, בלי ציפייה לתמורה. החגיגה הזאת מאפיינת את העם המיוחד שלנו, את הישראלי היפה, שאוהב לתת, לארח, לשמח ולשמוח והוא אוהב גם לעזור.
בפסח, נתקלתי פעמיים בצורך בעזרה. פעם אחת, כשמשפחתי נתקעה עם הג’יפון במסלול וחיפשנו עזרה לחילוץ ותוך חצי שעה, נמצאו מתנדבים שבאו בשמחה. בפעם השנייה, בעיית חשמל באמצע הלילה, שנפתרה בעזרת אנשים טובים שנרתמו לעזור. כשאנחנו מוקפים באנשים טובים ובאהבה מסביב, יש תחושה שניצחנו. יש לנו ארץ נהדרת ועם נפלא וחברים טובים.
השבוע, כשנזכור כולנו את הנופלים על הגנת הארץ שלנו, נברך על הטוב שזכינו לו בזכותם, נקדש את זכרם ואת כוחנו כיהודים מאוחדים, חופשיים בארצנו ונחדד את המשפט המוכר – כי במותם ציוו לנו את החיים. נזכור שהעצב והשמחה מתערבבים להם יחד בחיינו ואנו לומדים לשזור את חיינו בתוכם. הלוואי שמשפחות השכול יצליחו למצוא את הכוחות להמשיך, לשמוח ולחיות ולחגוג את העצמאות, עם פלאפל ומנגל בחיק הטבע ומופעי זמר וזיקוקים ובתפילת הודיה, כי זאת החגיגה הכי ישראלית שיש.
