למרות שנראה לי שהנשים של פעם היו לא פחות מרוצות, היום, יותר ויותר נשים מגיעות לקדמת הבמה בכל התחומים. אני מעריכה מאוד נשים שמנהיגות, שמשפיעות, שמנהלות
בתוך שגרת היום-יום הלא-ממש משעממת שלי, אני אוהבת לנסוע מדי פעם לכנסים, לפעמים מקצועיים, לפעמים בשביל הכיף ולפעמים, זה סתם תירוץ ליום חופש במרכז. אני אפילו לא צריכה לתרץ. אני מספרת בבית שיש כנס וכולם מבינים שאני בסך הכול צריכה קצת אוויר ואווירה אחרת ועומס ופקקים ואנשים.
יש משהו כיפי בבריחה לעיר הגדולה מדי פעם. אני מרגישה כמו ילדת כפר, שרואה עיר גדולה ומתפעלת מכמויות האנשים בבתי הקפה הרבים שנמצאים אחד ליד השני ועמוסים לאורך כל היום. אני אוהבת להסתכל על סגנונות הלבוש המעניינים, אנשים מעונבים בחליפות אלגנטיות ונשים בשמלות אווריריות, הרבה ג’ינס וטי-שירט ומתרשמת מספורטאים בחליפות ספורט אופנתיות. לפעמים, אני חולמת להיות תל אביבית כזאת, מה שאני לא באמת, כי תמיד כשאני חוזרת הביתה, אני אומרת לעצמי שאין סיכוי שאשרוד את הבלגן של החיים במרכז. כי ביום-יום השגרתי שלי, אני מעדיפה את האנשים של הגולן ואת השקט והשלווה שיש רק כאן, אבל גם כל פעם מחדש, נוסעת בשמחה .
ראיתי חברות כנסת שרוב השבוע שלהן מוקדש לעשייה. הן מעט מאוד בבית ועם המשפחה שלהן. הן מרגישות שליחות ולא מקטרות בסוף יום, כשהן מגיעות הביתה אחרי חצות. הן מרגישות סיפוק מהעשייה שלהן, למרות העייפות המצטברת
השבוע, הייתי בכנס של פורום הנשים של “הבית היהודי”. זה היה כנס של נשים פעילות בחברה, לאו דווקא פוליטית. לא שאני איזו פעילה רצינית, אבל עם הגיל והשנים, אני מוצאת את עצמי בכל מיני קבוצות של נשים – נשים גליליות עושות תיירות, דתיות עסקיות, נשים מבשלות, בלוגריות ב”סלונה” ועוד.
ההשתייכות לקבוצת נשים עצמאיות, חזקות ופעילות מעוררת השראה. אני תמיד אוהבת לפגוש אנשים חדשים לשמוע סיפורי הצלחה. בכלל, הנשים של ימינו הן לא הנשים של פעם, למרות שנראה לי שהנשים של פעם היו לא פחות מרוצות, היה להן תפקיד ברור ויש לי הרגשה שהיה להן גם יותר קל ופשוט. אבל אין ספק שהתקדמנו. אמנם עוד אין ראש ממשלה אישה, מאז גולדה מאיר, אבל היום, יותר ויותר נשים מגיעות לקדמת הבמה בכל התחומים. אני מעריכה מאוד נשים שמנהיגות, שמשפיעות, שמנהלות, שמצליחות, שמשלבות קריירה ומשפחה ופנאי וחברות.
להטביע חותם
אימא שלי תמיד אמרה לנו שנשים צריכות להיות מורות, כדי שבחופשים של הילדים, גם הן יהיו גם בבית. אין ספק שזה נוח ומקל ובאמת ניסיתי בשבילה שלושה חודשים שלמים. הייתי מורה מחליפה והבנתי שלהיות מורה זו לא השליחות שלי ושכל אחד צריך לבחור להיות במקום שממלא אותו ושמתאים לו. אני תמיד מקווה שהמורים של הילדים שלי לא יהיו כאלה שבחרו להיות מורים כי זה נוח, אלא מתוך שליחות ואהבת המקצוע והילדים. למזלי, זה מרגיש כך. גם נשים שבוחרות להיות בבית ולגדל את הילדים הן נשים אמיצות וראויות להערכה בעיניי, כי להיות כל היום בבית זו עבודה לא פחות קשה.
במהלך הכנסים האלה, שאני הולכת אליהם לא רק בשביל להתאוורר, אני שומעת הרצאות מלאות השראה שממלאות אותי בתובנות ברעיונות. תמיד טוב ללמוד ולשמוע. אני פוגשת אנשים שיש להם עשייה משמעותית. בכנס של “הבית היהודי”, ראיתי חברות כנסת שרוב השבוע שלהן מוקדש לעשייה. הן מעט מאוד בבית ועם המשפחה שלהן. הן מרגישות שליחות ולא מקטרות בסוף יום, כשהן מגיעות הביתה אחרי חצות. הן מרגישות סיפוק מהעשייה שלהן, למרות העייפות המצטברת, למרות הנסיעות הרבות והמתחים.
זה גרם לי לחשוב ולשאול את עצמי: האם אני עושה את שליחותי בעולם נאמנה? האמת, הייתי רוצה להשפיע יותר, לעשות יותר, לתת יותר, להטביע חותם. בינתיים, אני משתדלת למצוא בשגרת היום-יום שלי זמן לכנסים, לימודים, עבודה, ילדים, הליכות וימי כיף בתל אביב, אבל גם זמן למחשבות על המקום שלי בעולם, על עשייה, על השילוב של משפחה וקריירה ועל השליחות שתמלא את חיי במשמעות ובשמחה.
