לא הברשנו פאנלים, לא כיבסנו את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש רעננות והאמת, גם בלי להגזים, נקרענו
כשאימא שלי מתקשרת לברר איך אני מסתדרת ואיך ההספק שלי עם הניקיונות לפסח, היא כועסת עליי שלא לקחתי עוזרת, שתעזור לי לפחות לפני פסח.
"את עובדת קשה מדי, ואת רזה וחלשה ואין לך כוח", היא אומרת.
אני מתה על זה שהיא מרחמת עליי, כי אימא שלי מטבעה היא אישה קשוחה ולא עושה הנחות, אז כשהיא מרחמת עליי כיף לי קצת להתמסכן. אבל הפעם דווקא לא ממש התמסכנתי. אני מספרת לה שנפתלי, האיש שלצדי, שלח אותי למוסך עם האוטו שלו ובתמורה, קרצף לי את כל החלונות בבית וגם את המנורות והגינה ואת חדר הכביסה והתנור והגז ועוד כמה דברים. אני שומעת אותה מתמוגגת מנחת.
על אף שפסח הוא ממש לא מהחגים האוהבים עליי, בשל כל הבלגן מסביבו, הוא מזכיר לי לנקות מעליי את המיותר וכשנוכל את המצה בערב הפסח, אמצא בעצמי את הדברים הטובים והמעצימים, וכשאשתה את ארבע כוסות היין, הן יגרמו לי לשמחה
"כל הכבוד לו", היא מרוצה…
האמת, אחלה עסקה סידרתי לי. אם אף עוזרת לא רוצה לבוא לעזור לי לנקות, אז לפחות מזל שמצאתי בעל כזה. בכלל, היום למצוא בעל שהוא שותף לגידול הילדים, שמכין כריכים בבוקר, מבשל לשבת, מנקה לפסח, עוזר עם השיעורים לילדים והולך לאספות הורים, זו באמת מציאה ובנוסף לזה, כשאני מתעוררת בבוקר עם השיער פרוע ונראית די מלחיצה, הוא מקפיד להגיד לי שאני יפה. תמיד, כשאני הולכת אתו לחנויות בגדים, המוכרות מתפעלות שבזמן שאני מתקמצנת ובוחרת את השמלה שעולה פחות, הוא מתעקש לקנות לי דווקא את היקרה ועוד אחת, או שתיים. האמת, כיף לי שהוא אוהב לפנק.
אז אם דאגתם, בהמשך לטור משבוע שעבר, הבית נקי לפסח. לא נסחפנו, ניקינו. גם אני והילדים תרמנו את חלקינו, כי אין מה לעשות ככה חונכנו בבית הורינו. נכון שלא ניקיתי את הפאנלים עם מברשת כמו שאימא שלי הייתה עושה ולא כיבסתי את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש רעננות והאמת, גם בלי להגזים, נקרענו.
כל זה, עוד לפני הקניות, והבגדים והדיונים איפה עושים השנה את החג, מארחים, מתארחים? מה צריך להביא? מי מכין עוגות ומי מביא שתייה ואיפה נישן כולנו ואיפה נטייל בחול מועד ומה יהיה עם השביעי של פסח? ומי שלא אוהב מצות ולא אוכל אורז וקטניות מודאג שיישאר רעב כל השבוע. בקיצור, פסח הוא חג מעייף, מכל כיוון שלא אסתכל עליו ואני עוד עובדת קשה בחג הזה, אז לא לגמרי אחוש את החירות, אבל אין לי מה להתלונן. זו עבודה מבחירה.
ביחד
כשאשב בערב פסח, בשולחן הסדר עם המשפחה, ונספר את סיפור יציאת מצרים, היציאה מעבדות לחירות ונעלה את הנסים והנפלאות שהתרחשו לאבותינו, אז נבין שהעבודות שלנו לפני פסח היו כלום לעומת מה שעבדו אבותינו במצרים. פרופורציות כבר אמרנו, נכון? בערב החג, נלבש את הבגדים היפים שקנינו, נהנה מהבית הנקי, נאכל ארוחות מושקעות שעבדנו עליהן שעות ויתחסלו בשניות ויחד עם בני המשפחה, נשמח בחגנו ונהנה מהביחד המשפחתי. נכון, לא אצל כולם הביחד המשפחתי הוא שלם ובחגים במיוחד, אנחנו לומדים להעריך את המשמעות של המשפחה והלוואי שנדע ללמד זכות על המשפחות שלנו. כי היום, כשמשפחות רבות מתפרקות בקלות, לצערנו, אני מסתכלת מסביבי על אלו שלא יחגגו את החג בהרכב מלא, כי התייתמו, התאלמנו, התגרשו, זה באמת מעציב אותי. אני מבינה כמה אני צריכה להודות ולשמור על היש. על אף שפסח הוא ממש לא מהחגים האוהבים עליי, בשל כל הבלגן מסביבו, הוא מזכיר לי לנקות מעליי את המיותר וכשנוכל את המצה בערב הפסח, אמצא בעצמי את הדברים הטובים והמעצימים, וכשאשתה את ארבע כוסות היין, הן יגרמו לי לשמחה, כי יין משמח אותי ומצוות החג היא לספר ביציאת מצרים ולשמוח. אז נודה על הטוב ונשמח ונשמור על המשפחה שלנו וגם ננוח קצת, כי עבדנו קשה לפני פסח ואיזה מזל, שיצאנו לחירות. אז עד הפסח, הבא שאף אחד לא ידבר אתי על ההכנות לפסח.
פסח שמח!
