האיש חגג 49 ופתאום שמתי לב שהוא מתקרב בצעדי ענק ל-50 וזה אומר שגם אני אחריו ואני בשום אופן לא מוכנה לחשוב על סטטוס של

מי לא נתקל בברסלברים שמבקשים תרומה ונותנים חוברת עם דברי הרבי נחמן? כל הזמן. בדרך כלל, אם בכלל, שמים את החוברת בצד ושוכחים ממנה. כדאי

לא הולך לי עם עלי גפן ממולאים, אז אני קונה שימורים, מטגנת בשמן זית, קצת מיץ לימון והופה – מחמאות. כולם בטוחים שאני אלופת העולם.

כדי לקחת מתכון מאימא, לא צריך פנקס ועט. יש הרבה בערך… בערך כוס, בערך חופן. "זה בעיקר לפי העין והלב", היא תמיד אומרת לי, "גם

לאנשים תמיד יהיה משהו להגיד עלינו. הרבה פעמים זה ממש לא נכון, זו הפרשנות שלהם והם לגמרי לא יודעים מה עובר עלינו ולמה החלטנו על

פתאום באמצע החיים, מגיע ווטסאפ מחברה שלא ראיתי אולי 20 שנה. נפגשנו לקפה. הקפה היה בושה, אבל המפגש היה נהדר, כאילו רק אתמול. ככה זה,

קברי צדיקים הם סוג של אמצעי לחיבור ויש לי את האמונה שצדיקים יש בכוחם לסייע ולפתוח שערי שמים. השתטחות על קבר הרשב"י רגע לפני ל"ג

לארצי יש יומולדת ואני אוהבת אותה. כמעט את כל מה שיש בה. אוהבת את הישראלי היפה, הצבר השזוף, בוגר התנועה, עם פלאפל ברחוב, מלא בסלטים

חשוב לזכור את ההיסטוריה של העם היהודי, באותה מידה שחשוב לשחזר ולספר את המסורות המשפחתיות. יחד עם סיפור יציאת מצרים, אני משחזרת עם ילדיי את

כמה פעמים אני צריכה להגיד? את הקפה הראשון של הבוקר, אני אוהבת לשתות בשקט, בלי שאף אחד מדבר אתי. מחשבות על פסח המתקרב שבועיים לפני

מילים הן קסם. כשאנחנו אומרים אותן, וגם כשאנחנו שומעים מילה טובה על עצמנו, זה נותן מוטיבציה להמשיך. ככה ישבתי. ריק לי. אין לי מה לכתוב.

חיבקתי אותה חזק רגע לפני שנפרדנו ואמרתי לה שהיא אישה–השראה, שאני חייבת לספר את הסיפור שלה, סיפור על אומץ וכוח ואמונה ובעיקר – על בחירה

זיכרונות ילדות מפורים–של–פעם עושים געגוע לזמנים שלא יחזרו. כילדה, הייתי אחראית לקחת את משלוחי המנות ליעדם. מבחר של עוגיות תוניסאיות – מקרוד ודבלה וקעקה ושפינז'

נהג שתקע שיירת מכוניות, ואני בתוכה, הרס לי בוקר של פגישה חשובה. ראה בדיוק עד קצה אפו ולא מעבר לו. אחרי הפגישה, אוטו של ברסלבים

מילאו לנו כל הזמן את הכוסות ביינות משובחים. המוזיקה הייתה טובה והמארחים הסתובבו בין האורחים ודאגו לוודא שטעים לנו ושאנחנו נהנים השבוע, יצאנו האיש ואני לחגוג