פתאום באמצע החיים, מגיע ווטסאפ מחברה שלא ראיתי אולי 20 שנה. נפגשנו לקפה. הקפה היה בושה, אבל המפגש היה נהדר, כאילו רק אתמול. ככה זה, חברים
לפני כמה ימים, חברה מהעבר, שכבר שנים לא שמעתי ממנה, שלחה לי הודעת ווטסאפ: “היי. אני נמצאת באזור מתאים לך שנפגש לקפה?” קצת הופתעתי וחשבתי לעצמי – מעניין מה גרם לה להיזכר בי פתאום. כי נראה לי שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בחתונה שלי, או שלה וזה היה ממש ממש מזמן.
היא לא נמצאת ברשתות החברתיות, כך שלא היה לנו שום קשר מאז ולא היה לי שמץ של מושג מה קרה אתה, במהלך השנים. אומנם הייתי עם בגדי בית ולא ממש בחשק לצאת, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד שמחה לקפה טוב וגם שמחתי לשמוע ממנה ועניתי לה ישר שסבבה ובכיף וקבענו באיזה מקום.
הקפה היה דלוח ומאכזב ולמרות שאני לא אוהבת להיות לקוחה נודניקית, זה היה קפה באמת שאי אפשר לשתות, אז ביקשתי שיכינו לי חדש, כי אני מפונקת בקפה ורוצה אותו טעים ומושקע ועם קצף והתנצלתי כמה פעמים שאני מחזירה. אבל הבאסה הייתה שגם הקפה השני היה שרוף, חסר טעם ועם קצף מלא בועות וכמעט רציתי לשאול אם אוכל להיכנס להכין בעצמי, אבל ויתרתי ושתיתי כוס מים.
למרות שלא היה קפה טוב, המפגש עם החברה היה ממש כיפי והעלינו זיכרונות מהעבר וחוויות ושיתפנו אחת את השנייה בחיים, באתגרים ובשמחות והרגשנו כאילו לא עברו מעל 20 שנה וצחקנו המון והזמן טס לנו
למרות שלא היה קפה טוב, המפגש עם החברה היה ממש כיפי והעלינו זיכרונות מהעבר וחוויות ושיתפנו אחת את השנייה בחיים, באתגרים ובשמחות והרגשנו כאילו לא עברו מעל 20 שנה וצחקנו המון והזמן טס לנו. חיכיתי שהיא תספר איך זה שהיא נזכרה בי פתאום והיא לא שיתפה, אז פשוט שאלתי, כי הסקרנות יכולה להרוג אותי לפעמים. אז היא צחקה עליי, שתמיד הייתי סקרנית ולא ממש השתניתי גם בזה. היא החליטה שלכבוד חגיגות שנת ה-50 שלה, היא עושה רשימה של תחנות משמעותיות בחיים שלה והחברוּת שלנו הייתה מאוד משמעותית עבורה והיא פשוט רצתה להגיד תודה.
היא הזכירה לי שאבא שלה נפטר באותה תקופה והיא הייתה במשבר והייתי שם לצדה ותמכתי והיה לנו קשר ממש חזק ואמתי. באמת, ברגע שנפגשנו, למרות כל השנים שעברו, הרגשנו ממש קרובות, כאילו רק אתמול שתינו קפה טוב יחד. אהבתי את הרעיון שלה לכבוד יום ההולדת וקשקשנו קצת על חברים וחברויות וההשפעה שלהם על החיים שלנו.
כוחם של חברים
היא הציעה שנחפש מקום אחר, לשתות בו קפה טוב, כי ראתה שהתבאסתי על הקפה ונסענו יחד כמה קילומטרים ומצאנו קפה טוב וטעים, במקום שווה, כדי שיישאר זיכרון עם טעם טוב והמשכנו לקשקש עוד שעה, שבסיומה הבטחנו לשמור על הקשר.
בנסיעה הביתה, עלו לי הרבה מחשבות על כוחם של חברים בחיים שלנו, בשמחות ובצער, והאמת היא שלא תמיד אנחנו זוכרים להגיד להם תודה, או לשתף אותם שאנחנו מעריכים את חברותם.
חברים הם נכס יקר ומשמעותי בחיינו ואני ממש מעריצה אנשים שיודעים לאסוף חברים ולשמור על קשר רציף, לתחזק אותו ולהיות שם בשביל החברים שלהם. אני פחות כזאת, אז מנצלת את הטור הזה לשלוח תודה לחברים שלי, החברים מהילדות, מהשירות, מהלימודים, החברים של היום ושל פעם, החברים לקפה, לעבודה, לשיחות החברים מהיישוב, אלו שפגשתי בדרכים באקראי וגם לחברים הווירטואליים… כל חברות היא משמעותית ובכוחה לשמח את הלב. אז לחיי החברים, החברות והחברויות.
