סוף רחוב יהודייה בקצרין. מבנה יפהפה מאבן בזלת. נראה לגמרי אותנטי ושייך לזמנים אחרים. זה הבית שעליו חלם דני ברנט כילד. חלם – ובנה. בית

אנחנו והילדים הצבענו אותו דבר, בלי לתאם. ככה יצא. בנערותי, נדמה לי, הדברים היו אחרים. אני לא זוכרת שאמרו שם למה לא לבחור באחרים. אני

הוא הבעלים של “רוניוס“, ב“מרכז ספיר” ושל “אוטובוס הברון” – בר–אלכוהול נייד ומגניב. בן גאה לשושלת עמר. “זה מה שלמדנו בבית – להיות אנשי עסקים“.

הכול התחיל בחוג ליידיש. אנשים התגעגעו לשפת ילדותם. “תוך כדי השיחות על הבית והמשפחה, עלה לי הרעיון לחוברת עם מתכונים, שיהיו כתובים גם בעברית וגם

בעגלת הקפה בנטור, אכלנו עוגה שהעיפה לאיש את הסכך. “קחי ממנה מתכון“, הוא אומר לי. לא היה לי נעים. ניגשתי בכל זאת. לא נתנה. מצאתי

נולד וגדל במושב יונתן, עובד כבוקר בעדר של המושב, לומד תורה ומטייל בסביבה. “אנחנו גרים ממש בשמורת טבע“. האורח שלנו לשבת הוא אוריאל גופברג, ממושב

כמו בשיר. חגי תשרי עברו עליי ממש בטוב ובנעימים, כולל איזו תובנה מוארת בשמחת תורה. שמחתי לקום לשגרה של “אחרי החגים” ואיך לומר? להתחיל מבראשית

אחרי הרבה שנים בניהול סופרמרקטים ורשתות שיווק, מישהו זרק לו משהו על כפר חרוב. קפץ לראות, התאהב ומאז הוא הבעלים והמנהל של “סופר ארז” בקיבוץ.

אחרי תשע שנים בראש המועצה המקומית קצרין, דימי אפרצב הוא חלק לא קטן מהסיפור של בירת הגולן. פעיל, נמרץ, מלא רעיונות וקם כל בוקר שמח

התחילה לנגן ולשיר מגיל צעיר מאוד וגילתה ששיר יכול להיות חבר לרגעים. מתכננת לעשות המון כיף בשנה הבאה ומאחלת לעצמה: “נחת… הרבה נחת“. גם אנחנו.

יש לו 700 כוורות, פרושות מעין גב ועד תל פארס וגם אחרי כל השנים האלה, הוא עדיין מוקסם  מהסדר והארגון שיש בכוורת. ריאיון עם דויד

תמונת החג ברורה בראשי: מסתובבת רגועה ונינוחה, בבית הנקי והיפה שלי, עם השמלה הלבנה, כשריחות הבישולים של החג מפיצים ריח עד לבית הכנסת ופרחים יפים